ארכיון מחבר: תם ברקוביץ

מאונטיין בירד – צרפתית בלתי רגילה באיסט הארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למאונטיין בירד, הצרפתית המדוברת מבית היוצר של השפים הידועים לבית טג'ימה (שהם גם שפים וגם בעל ואשה) לא בגלל שהוא גזען, אלא בגלל שאם הוא היה רוצה לאכול עוף מטוגן שמבושל על ידי פרימיטיבים בסוף העולם הוא כבר היה הולך לקנטקי פרייד צ'יקן. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שנוסעים לצד המזרחי של העיר כדי לבקר בהפנינג של שבוע יפן בגרנד סנטרל. אוריאל מלמל משהו לגבי זה שהוא לא גיהץ את היוקאטה שלו ויאלץ לבוא בלבוש לא מכובד.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

מאונטיין בירד היא צרפתית מדוברת שזכתה לאינספור ביקורות מהללות ומתמחה באותה ציפור צנועה שכולנו מכירים, אבל הטייק פה הוא שהם מכינים את הציפור מכף רגל ועל ראש (או ליתר דיוק מכרבולת ועד כף הרגל) במיטב הטרנד הסביבתי והירוק החדש שטוען שיש לנצל את כל חלקי החיה למאכל ולא לבזבז אותה רק על חלקים "פופולרים" כמו חזה או פולקע. הטייק הנוסף הוא שהמסעדה נסגרה בגלל קשיי נדל"ן ורק לאחרונה נפתחה מחדש בגלגולה הנוכחי. ואיזה גלגול מצוין זה.

אוריאל קצת חשד כי הוא לא לא ראה את תקרת הכוכבים הירוקה המפורסמת של גרנד סנטרל, אבל ראה שישבו לידנו בשולחן חמישיית יפנים ומייד נרגע. כבר כשנכנסים לחלל הצר והארוך מרגישים תחושה עמוקה של שלווה ושל מקום חמים ו cozy במיוחד. מן נינוחות של בית כזאת, שמזמינה אותך להישען בסיפוק על השולחן ולדעת שהערב יהיה הצלחה וחוויה נהדרת, וזה עוד בלי להסתכל על התפריט.

IMG_8733

אחרי שמסתכלים על התפריט, עדיף להסתכל מחדש רק על הצד הימני שלו (משמאל כל מיני מנות של ירקות ועוד דברים שהם לא עוף, וזה לא ההתמחות של המקום, או כמו שאוריאל הסביר, לא הולכים לקנטקי פרייד צ'יקן ומזמינים סלט). אז בצד ימין של התפריט שלל מנות משלל חלקי עוף, כולן מעניינות וכולן מרגשות. כמו זאת למשל:

IMG_8735

זה נקרא שלל דגימות של חלקי עוף ומכיל כרבולת מטוגנת (רכה ונימוחה באופן מפתיע), מוס כבד (טעים שהגיע ביחד עם קעקוע זמני של זוג יענים), עוד משהו בצקי וטעים וכנף מצופה בכמהין. וזאת דוגמה מצוינת למה אפשר לעשות עם מקצועיות מרשימה ויצירתיות – להשתמש בכל חלק של החיה, מתוך כבוד לסביבה ולחיה עצמה ושיהיה גם מעניין וגם אסתטי וגם בעיקר – טעים.

גזרת המנות העיקריות מעניינת אף היא ואוריאל לקח את עוף היום שהיה עוף גיני שהוגש ביחד עם פירה ורוטב כבד אווז ועוד שלל ירקות. מנה מנחמת ובו זמנית מאוד מרשימה בביצוע המדויק שלה. אני לא הצלחתי להתאפק ולקחתי…שניצל. כזה של אמא. וכמובן שהשניצל של אמא שלי יותר טוב, אבל זה הזכיר לי לרגע את החום והטעמים של הבית (שזה לא בדיוק מה שאתה מצפה למצוא במסעדה צרפתית, אבל עדיין משמח).

IMG_8736

האכזבה היחידה שהייתה לנו קרתה כשאוריאל הזמין כוס יין והוא הוגש לנו מקולקל (באמת מקולקל, הברמנית רחרחה ועיקמה את האף שלה והתנצלה עמוקות) וגם כשפתחו בקבוק חדש הוא לא היה משהו. וגם האינטרנט שלהם נפל באמצע הערב ככה שמנות הקינוח התעכבו וגם לא היה ניתן לשלם באשראי. וגם הברמנית (שהתנצלה בינתיים על הקינוח) שכחה להביא לנו תה. שמתי לב שצפונית מרחוב 110 רמת השירות המסעדות נשארת מקצועית וחברותית, אבל הופכת להיות ברגעי משבר הרבה יותר מקרטעת.

אבל זה באמת לא היה נורא ולא הרס לנו את הערב הנפלא שבוא יכלנו להיאנח בסיפוק, לשלב ידיים, להביט אחד בעינו של השנייה ולרגל כהוגן על כל האנשים האחרים במסעדה. לפעמים צריך ימים כאלה שקר בחוץ ונעים וחמים בפנים.

אוריאל בכל זאת לא התאפק והלך לדבר עם הברמנית על נושא היין, ומפה לשם יש לו כרבולת, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: בסוף חזר האשראי אבל ירד היין והקינוח כפיצוי, כך יצא ששילמנו 100 דולר לארוחה זוגית כולל מס וטיפ. כנראה היה צריך לעלות קצת יותר אבל יחסית לצרפתיות מתחת לרחוב 110, המחירים זולים יחסית לכזה סוג של מקום.

לפרטים נוספים: מאונטיין בירד, רחוב איסט 110 מספר 251

 

 

 

וינטריה – מסעדה איטלקית אלגנטית ולא מחייבת בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל היה השבוע בכנס בסאן פרנסיסקו ולכן שאלתי את אורי ודרור אם הם רוצים לבוא איתי לוינטריה, מסעדה איטלקית/ספרדית מגניבה בהארלם. שניהם מייד הסכימו ואמרו שמסעדה בהארלם זה מגניב. אני חשבתי לעצמי בלב כמה שהם גזעניים וכטכסיס לגרום להם להסכים בכל זאת אמרתי להם שהולכים לבית של ארז לעבור על הפייפליין. הם שניהם התבעסו ואמרו שעדיף היה ללכת לאכול משהו, אבל הסכימו בכל זאת.

אז הלכנו.

כבר בכניסה למסעדה אורי שם לב שזאת מסעדה ומאוד שמח שאנחנו לא בבית של ארז עוברים על הפייפליין, אבל מייד דחפתי לו דרינק ליד מרשימת הקוקטיילים המצוינת שיש במקום כדי שירגע, והוא אכן נרגע. יש קסם מיוחד בלשבת במסעדה איטלקית, ועוד כזאת עם תפריט יין משובח בלי להרגיש מחוייבת להזמין יין ובלי לספוג את מבטי השטנה של אוריאל. מכיוון שחיכינו לדרור אכלנו בינתיים שלל נשנושים שכללו קלמרי מטוגן (דרור מת על קלמרי מטוגן ומגיע לו שאכלנו לו את הכל כי הוא איחר) וגם כדורי בשר עם גבינה בפנים על מצע של פולנטה עם עוד גבינה, שהיו מצוינים בצורה אובייקטיבית אבל היו אפילו עוד יותר טעימים כי עד שדרור הגיע סיימנו לאכול גם אותם.

כשדרור הגיע הוא התנצל על האיחור ואמר שהוא היה בבית של ארז ושלקח לו זמן למצוא את המסעדה, ושהייתי יכולה פשוט להגיד שנפגשים במסעדה אבל הזמנו מייד עוד מנת קלמרי כדי שהוא ירגע והוא אכן נרגע.

IMG_8555

הערב זרם ואיתו זרמו עוד מנות שהתחלקנו בהן: היה לנו סטייק עם צ'יפס סופר דק וארוך, דג ברנזינו, פסטה עם פטריות יער ועוד פסטה עם ראגו טלה. אם זה נראה המון אוכל לשלושה אנשים אתם צודקים אבל דעו לכם שהיינו ארבעה אנשים כי גם תמי באה. יש הרבה פחות לחץ כשאוכלים בלי אוריאל כי מותר להחמיא לשף על האוכל (בלי שאוריאל יעלב), אפשר לדבר על העבודה (בלי שאוריאל יתעצבן) ואפשר אפילו להחליף דיעות על נושאים פוליטים בישראל ובארה"ב מבלי לספוג 45 דקות של הרצאה נלהבת, או בלי שהמלצרית תתייאש. כל המנות שהזמנו היו סופר מדויקות, הפסטה לא הייתה רכה מידי, הרוטב לא היה שמנוני מידי, הסטייק היה חרוך בדיוק במידה הנכונה (וגם היה לו טעם כאילו הוא נצלה על הגריל) והדג לא היה יבש מידי. התקרית היחידה שנרשמה לרעתה של המסעדה הייתה כשקיקבלתי קוקטייל עם שני קשים לא שווים באורך שלהם אבל גם זה תוקן במהירה.

FullSizeRender (56)

אחרי ששבענו גם מהאוכל וגם מדיבורים על העבודה התפננו למשימה הבאה באופן נחוש ודיסקסנו את נושא הקינוחים. דרור ואורי שניהם זרמו ואמרו שאין להם בעייה עם איזה קינוחים ואיזה כמות של קינוחים נזמין, ודרור אף הציע שנזמין עוד מנה של קלמרי מטוגן לקינוח.

FullSizeRender (55)

אז חוץ מקלמרי מטוגן הזמנו גם זפולה, שזה קינוח איטלקי מסורתי שמורכב מבצק מטוגן עם שלל רטבי שוקולד וריבת חלב. הדפתי את הנסיונות של אורי לטעום מהמנה ונשכתי את דרור אבל שניהם היו בסבבה עם העניין הזה ופשוט הזמינו עוד זפולה והמלצרית בכל זאת התייאשה.

בדרך הבייתה לקחנו את הרכבת B הבייתה ושכחנו שהיא לא עובדת בלילה, אז פשוט לקנו את ה C במקום והגענו הבייתה בשלום שבעים ומרוצים.

לסיכום, וינטריה היא אחלה מסעדה לערב רומנטי נחמד או לנשנוש של יין עם קצת פסטה (או קלמרי מטוגן) באווירה סופר חברותית ונחמדה ושכמעט תמיד אפשר להזמין בה מקום מהיום להיום. בסיכום כולל, אורי ודרור הסכימו, פרוייקט הארלם לגמרי שווה את זה.

***

השורה התחתונה: 241 דולר לארבעה אנשים כולל דרינקים (אחרי מס, לפני טיפ) זה לא עסק זול, מצד שני, זה עדיין הרבה יותר משתלם ממסעדות דומות בשכונות יותר דרומיות.

לפרטים נוספים: וינטריה, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2211

פייב אנד דיימונד – בראנץ' מצוין ומיוחד בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת לבראנץ' בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא ראה בתפריט שיש שם ארוחת בוקר בסגנון דומיניקני והוא שמע שיש התפרצות של וירוס הזיקה באזור.  אז כדי לשכנע אותו טענתי שמחלקים שם בחינם זריקות חיסון נגד שפעת ושהוא באמת נראה קצת חלוש לאחרונה. אוריאל מלמל משהו ברטנוניות לגבי זה שהוא כבר קיבל זריקת חיסון נגד שפעת השנה, אבל שיהיה מעניין לדבר עם הרופא ולוודא איזה סוגי שפעות כלולים בחיסון הספציפי הזה ושאם הוא היה יודע מראש הוא היה עושה מחקר סטטיסטי לגבי התפרצות מחלות בניו יורק בשנים האחרונות אבל שאין לו זמן.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למקום אוריאל קצת חשד כי הוא לא ראה שום אנשים בחלוקים לבנים וגם היה שלט גדול שכתוב עליו "התשלום במזומן בלבד" אבל בינתיים שמנו לב שבמסגרת הבראנץ' יש שתייה ללא הגבלה וקיבלנו החלטה אסטרטגית להתמקד במימוזה במימוזות.

הבעייה העיקרית של בראנץ', וכבר דיברנו על זה הרבה פעמים היא הגיוון. כמה אפשר לאכול ביצה עלומה עם בייקון עם פולנטה? נראה שבכל המקומות יש תמיד את אותו תפריט בראנץ'. ובכן, בכלל זה שווה לצאת קצת מהשכונות התיירותיות ולהנות מחוויה קצת יותר מיוחדת.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהארלם בניגוד לשכונות יותר מפונפנות היא ההרגשה שמתייחסים אליך כמו אל בן אדם. אתה נכנס ואומרים לך בוקר טוב. אתה מתיישב במקום ושואלים אותך אם היה לך טעים, ובאמת רוצים לדעת אם היה טעים. מציעים לך את השתייה ללא הגבלה במסגרת הבראנץ' ולא סתם שתבזבז כסף.  אכלתי בהרבה מסעדות יקרות וכמה שהשירות היה מצוין ככה רוב הזמן הוא גם היה בלתי אישי. ולפעמים, זה נחמד לדבר עם בני אדם ולא עם רובוטים שתוכנתנו להיות "שירותיים".

הכוכב של ארוחת הבוקר פה הוא כמובן העוף המטוגן, שמגיע עם שני פנקייקים עבים ואוורירים. אני מבינה שבשביל הרבה קוראים עוף היא מנה מתקדמת של צהריים, ופנקייק זה בכלל לא קשור, והם צודקים. בצורה מסורתית עוף מטוגן צריך להגיע עם וואפלס (כמו וואפל בלגי) במיטב המסורת של סול פוד בארצות הברית. אבל נלך רגע אחורה. העוף מטוגן כמו ששניצל מטוגן, אחרי שהוא כוסה בבלילה ופירורי לחם, למה? למה לא סתם לכבס אותו למוות במרק עוף? או לשים בתנור?

IMG_8522

ובכן, פה ההקשר ההיסטורי נכנס לפעולה. לטגן דברים בשומן היא הדרך הכי יעילה מבחינת זמן ותקציב להכניס בהם כמה שיותר קלוריות. והרבה קלוריות במעט כסף ומאמץ יכול להיות נושא מאוד חשוב בשבילך, למשל אם אתה עבד, למשל אם אתה עבר שחור שעובד במטעים כל היום.

היום היחס לקלוריות הוא דיי הפוך. הקלוריות הן אויב שיש להילחם בו וכדי להתמודד עם רגשי האשמה השקעתי הרבה באסרטגית המשקאות לעיל. העוף פה הוא חלומי, קריספי לאללה, מתובלן היטב והפנקייקים הם צמריריים כל כך, ותתפלאו כמה שילוב של מייפל על כל העסק הזה הוא תענוג לחיך ומחזיר משמעות לחיים, אפילו לאנשים כמו אוריאל שצריכים ליסוע לקונצרט של ג'סטין ביבר לכנס אבטחת מידע ביום ראשון.

עוד מנה מיוחדת ומעניינית הייתה הארוחת בוקר הדומיניקנית שהוזכרה לעיל. על עיסה של פלנטיין מטוגן חיכו לנו שתי ביצי עין, נקניקית צ'וריזו חריפה, גבינת חלומי מטוגנת ובצל מוחמץ. כל הפחמימות והשומן והניחוחות הדרושים להתחיל את היום.

IMG_8525

התפריט לא מאוד נרחב ואפשר להזמין עוד כמה מנות בצד אם אתם שלושה אנשים. בין העוף לביצה למק אנד צ'יז למימוזות פחות או יותר התפוצצנו, אבל זה גם בגלל שתמי לא סוחבת בעלייה.

פייב & דיימונד הפך להיות השבוע לאחד המקומות האהובים עלי ביותר, בין האווירה הקזו'אלית והחברותית, לאוכל הטעים, לשכונה המעניינת. ונראה שהולך להם קצת קשה בזמן האחרון, לפי העובדה שהוגש רק חלק מהתפריט הבוקר שלהם ושהתשלום במזומן. אז בואו בהמוניכם! כן, אתם, כל שלושת הקוראים של הבלוג! (כן אורי, גם אתה).

אחרי הנקניקיה והבצל והכל אוריאל ניסה לנשק אותי. מפה לשם יש לו נימול בכף הרגל, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 115 דולר לשלושה אנשים למלא אוכל ודרינקים חופשיים? להיט!

לפרטים נוספים: פייב אנד דיימונד, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2071

 

 

דרינקים שנראים כמו סלט ועוד חוויות מבר קוקטיילים אהוב בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת לבר קוקטיילים בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא שמע שמגישים שם רק קוקטיילים עם אבטיח והוא לא אוהב אבטיחים. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שיש להם ערב מחווה לחווה אלברשטיין, ושיהיו גם שירים באידיש. אוריאל מלמל משהו ברטננויות בזמן שהוא התלבש לגבי זה שהיפסטרים הורסים כל דבר טוב שיש בחיים ושהוא מקווה שלא יהיו שם רימיקסים ביחד עם שירים של קא$ה או שיהיה רועש מידי.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למקום אוריאל קצת חשד כי הוא לא ראה שום פנסיונרים, אבל אמרתי לו שערב חווה יתחיל במרתף יותר מאוחר והצעתי שבינתיים נשתה משהו. התרווחנו על הבר ועיינו בתפריט קוקטיילים שמוחבא בתוך ספר. כן, התפריט בתוך הספר, ובוא נדבר על זה רגע:

הבר עצמו נקרא אורנג' 67, ובצורה לא אופיינית לא נמצא ברחוב אורנג' 67. למעשה, אין שום רחוב שנקרא אורנג' במנהטן. הבר עצמו נמצא בהארלם. אז מה לבר קוקטיילים ססגוני עם כתובת שלא קיימת יותר? ששם היה פעם (בעידן כנופיות ניו יורק) אחד הברים הראשונים שהיו בבעלות מלאה ותופעלו על ידי בעלים שהיה בעל צבע עור שחור (שערורייתי ביותר. המקום ד'אז נקרא האלמנק, והשמועות מספרות שהיה בר קוקטיילים ססגוני וצוהל במיוחד. במסגרת ההתחלה של תקופת היובש, ובהינתן גזענות נגד שחורים, הבר עצמו היה קצת…מוחבא. יש ברים שהם מוחבאים על ידי כניסה נפרדת, יש ברים מוחבאים על ידי שתייה שמוגשת בכוסות תה, ופה, התפריטים בתוך ספרים.

או ליתר דיוק, הבר החדש, במחווה לאלמנק, שומר על הכתובת והאווירה של אותו בר נודע. ביחד עם הקשר ההיסטורי החזק והמיקום הנוכחי בהארלם, אקסטרא כיף לשבת שם על הבר ולשתות, וזה אפילו גם בריא.

FullSizeRender (51)

למה בריא? כי עיון קצר בתפריט מצביע על שלל קוקטיילים שנראים (ונטעמים) יותר גמו סלט מאשר כמו קוקטייל. למשל "אמנסיפציה" שיש בו וודקה מלפפון, ליקר תפוזים, כוסברה, מלפפון וגם לימון. ברור שהזמנתי שניים, כי אין כמו גם לשתות וגם להרגיש בריאים. אוריאל הזמין קוקטייל על בסיס וויסקי שזה בדרך כלל רעיון רע, ואכן גם פה היה רעיון גרוע מאוד, כי הקוקטייל הגיע עם כל כך הרבה מרכיבים שמרוב מרכיבים בקושי ראו את הקוקטייל.

FullSizeRender (52)

התפריט מסודר לפי סוגי אלכוהול, מה שמקל על בחירת הקוקטיילים, ובסוף יש נשנושים שכוללים פופקורן, שגם מקל על בחירת קוקטיילים נוספים.

בגלל ההיסטוריה, השתייה והאווירה זה אחד הברים האהובים עלי ביותר בשכונה, אבל הוא סובל מסכיזופרניה קלה שמסכמת כמעט את רוב הבעיות של ג'נטרפיקציה: רוב הזמן, תכנסו ותשבו על הבר הנחמד או על השולחנות מסביב, תהיה מוזיקת ג'ז נעימה ברקע, תהיו בין הלבנים היחידים אבל לא תרגישו עוינות ותבלו ערב סופר כיף (למעט, כמובן אם חלק מהזמן הזה אתם אמורים לדבר עם אוריאל, ואז החלק ה"כיף"קצת יותר מוטל בספק). בחלק קטן מהפעמים, תיכנסו לבר, תהיו הלבנים היחידים שם והברמן יסתכל עליכם וישמור על קשר עין בזמן שהוא מחליף את המוזיקה לראפ ומגביר את הווליום, רומז לכם בלא כל כך עדינות שלא בא לו עליכם כרגע.

אז מצד אחד, בר קוקטיילים טרנדי ומגניב שחוגג את הצד היותר פרוע של ההיסטוריה של ניו יורק, ומצד שני, לפעמים רוצה להיות סתם בר שכונתי בלי תיירים מהאפר ווסט סייד שהגיעו למקום.

אוריאל ניסה לדבר עם הברמן על נושא חווה אלברשטיין ומתי הערב מחווה מתחיל אבל הברמן לא היה בקטע של אידיש. מפה לשם לאוריאל עכשיו יש פנס בעין אבל אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

***

השורה התחתונה: דרינקים באזור ה 14-15 דולר לכוס, לא בלתי סביר בניו יורק.

לפרטים נוספים: אורנג' 67, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2082

 

 

 

 

פיוז'ן אפריקאי-אמריקאי במסעדת הססיל בהארלם, וזה מעולה.

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למסעדת פיוז'ן בהארלם, ולא סתם פיוז'ן אלא פיוז'ן של קיבוץ גלויות אפריקאי, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא חושב שכשמבשלים בסגנון פיוז'ן לפחות אחד המטבחים אמור להיות סביר, ושהוא לא מכיר אף מטבח אפריקאי שאפילו מתקרב לסביר. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שהולכים לסדנת קצבות עם קופון שקניתי בגרופון. אוריאל מלמל משהו ברטננויות לגבי זה שאם הוא היה יודע מראש הוא היה משחיז את הסכין קצבים שלו ושלגעת בסכין של טבח אחר זה כמו לגעת באשכים של טבח אחר, וזה טוב רק אם האשכים כבר מטוגנים ונמצאים על צלחת.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

בהתחלה אוריאל קצת חשד בגלל שהוא לא ראה אנקולים או פרות או את רוקי אבל הסברתי לו שקודם יש חלק של הרצאה ורק אחרי כן החלק המעשי. ואכן הגיע המלצרית והסבירה לנו על המקום, שזה אוכל בהשראת הגלות האפריקאית כלומר אוכל שאפריקאים בישלו בכל המקומות שהם הגיעו אליהם בעולם, מאפריקה לאסיה לדרום אמריקה בין אם כמתיישבים או בין אם כעבדים. היום, מהגרים מהרבה מאוד מהתרבויות האלה גרים בהארלם ולכן אפילו עוד יותר כיף ללכת למסעדה הזאת.

IMG_7542

למזלנו, הזמנתי עוד כמה חברים למסעדה ככה שיצא לנו להתנסות במגוון מנות ראשונות ומגוון מנות עיקריות. מה זה פיוז'ן אפריקאי אמריקאי אתם שואלים? ובכן, זה הרבה מנות עם תבלינים עזים ולא מוכרים. טעמים חזקים. מנות שלא מנסות להרשים בעדינות או בתחכום שלהם אלא פשוט אוכל טעים וצבעוני על הצלחת. כמו מה למשל? כמו למשל כופתאות עם בשר עז מטוגן ברוטב פירי פירי. שזה אחד הדברים הכי רכים ונימוחים שאכלתי מחיי. כמו למשל צלעות טלה שהיו כל כך רכות ונימוחות שהן פחות או יותר נזלו מהעצם והגיעו עם רוטב חריף וגם קצת יוגורט כדי לאזן את הכל. כמו למשל דג מטוגן שמגיע על מצע של גרגירים כלשהם עם ירקות ירקותיים, או למשל הבמיה המטוגנת והמתובלנת או הברוקולי ג'ינג'ר. או בקיצור, הבנתם.

FullSizeRender (31)

האמת, לא הבנתם, כי עד שלא מגיעים למקום וחווים את כל הטעמים בעצמכם קשה להבין מה כל כך מרשים שם. אבל מהקוקטיילים המעניינים שיש בתפריט, העובדה שכמעט תמיד אפשר לעשות הזמנה באותו יום ולא שבועות מראש, המוזיקה הנעימה, השיחה הקולחת, המלצרים החביבים (אם כי קצת איטיים ) והמחירים הנוחים קל מאוד להתחיל להבין. עדיין יוצא בדרך כלל בסביבות שבעים-שמונים דולר לראש, אבל זה כולל דרינקים והמון אוכל ואווירה כל כך מיוחדת.

IMG_7544

אם לא הבנתם, זאת אחת המסעדות האהובות עלי ביותר בעיר, למרות שהשירות שם יותר חביב מאשר יעיל. אוריאל קיטר בגלל שהם התעכבו עם הגשת הדרינקים והוא נאלץ לנהל שיחה עם קולגות שלי בעודו פיכח.

לסיכום אוריאל עכשיו קצת בטראומות נפשיות אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

***

השורה התחתונה: באזור 70-80 דולר לראש, כולל דרינקים.

לפרטים נוספים: הססיל, רחוב 118 מספר 210.

אוהבים את פרוייקט הארלם? לפוסטים נוספים על הארלם.

אביסיניה – מסעדה אתיופית בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למסעדה אתיופית בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שברמה העקרונית אין הגיון בללכת למסעדה מארץ שידועה בעיקר בדיזנטריה ורעב. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שדניאל בולוד פתח מסעדה חדשה בהארלם בסגנון צרפתי מרוקאי (דרום מזרח מרוקו). אוריאל מלמל משהו ברטננויות לגבי הטרנד הלא מוצלח (לדעתו) של הוספת אותנטיות יתר למסעדות צרפתיות אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

שתבינו שאוריאל הוא פילוסוף ברמה רוחנית ככה שלא תמיד הוא מוצא דברים שנמצאים בדיוק מול העיניים שלו (כמו למשל כשהוא התעצבן כשהחבאתי לו את הממתקים על השולחן בקופסה שלהם איפה שהוא השאיר אותם או כשהוא הזמין ארבעה בקבוקים של שמפו רק כדי שאני אוכל לצרף אותם ל 16 שכבר היו בארון) אז הוא לא כל כך חשד כשנכנסנו למסעדה בלי שהייתה שם מארחת או שלט של דניאל בולוד. הוא כן הרים גבה ותהה למה דניאל מעצב מסעדות כמו סטייקות באזור התעשייה של אזור אבל הוא ענה לעצמו (לא בצורה גזענית כמובן) שזה כנראה כדי שהעיצוב ישתלב עם רוח השכונה.

למרות זאת, אחרי רבע שעה שבה לא הונח לנו סכו"ם על השולחן ואוריאל לא מצא תפריט יין הוא התחיל להיות קצת יותר חשדן. שתבינו, שזה קטע של מסעדות אתיופיות: מנות האוכל מוגשות על מצע של אינג'רה, שזה מן ספוג לחם נטול גלוטן דק שמשמש גם כמצע הגשה וגם כסכו"ם והאטיקט הנכון הוא לאסוף עם הלחם מעט מהאוכל ולהכניס ישר לפה. בחרנו בקומבינציה משולבת של ירקות עם בשר.

עבורי, זה היה תענוג שאין כמוהו גם בגלל שיכולתי לאכול עם הידיים, גם בגלל שהיה מבחר מאוד גדול של מנות לטעום ממנו, גם משילוב הטעמים החדש (והטעים) (ברובו) אבל בעיקר מהמבט המבועת של אוריאל שהצליח למצוא רק יין דבש בתפריט. (בציר תימן 1990 שידוע באיכותו בגלל שבאותה שנה צפון תימן ודרום תימן התאחדו).

מבחינת הקומבינציה, היה לנו קיפטו, שזה מן בשר בסגנון טרטר (בכל זאת הבטחתי לאוריאל אוכל צרפתי), דרק טיפס, שזה בשר עם בצלים ופלפלים שהיה דיי חריף ועוד סוג של תבשיל קדירה. הבשרים היו חביבים אבל הלהיטים הגדולים של הצלחת היו ללא ספק הירקות:עדשים ברוטב כלשהוא, ירקות ירוקים כלשהם ברוטב כלשהוא, סלק מבושל בתבלון כלשהוא ושעועית עם גזר ברוטב שום (בכל זאת הבטחתי לאוריאל אוכל צרפתי). למרות שחלק מהדברים היו ברמת חריפות קצת גבוהה מידי לטעמי (קרי: כל מנת חריפות גבוהה מבורשט) זללתי בהנאה את כל המגש. אני אוהבת אוכל מעניין שאף פעם לא הכרתי ודרכו לגלות תרבויות חדשות.

בחיי שאין זווית שמחמיאה למנה הזאת

בחיי שאין זווית שמחמיאה למנה הזאת

באיזהשהוא שלב אוריאל שפשף את העיניים וכנראה היה לו עוד קצת מהחריף על היד כי הוא התחיל לבכות, למרות שהוא טען שזה רק כאבל על האוכל הצרפתי שהוא לא אכל היום.
לסיכום, אוריאל עכשיו עיוור בעין ימין, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

***

השורה התחתונה: 60 דולר לזוג כולל טיפ, וכמובן, כולל כוס יין דבש.

לפרטים נוספים: אביסיניה, רחוב ווסט 135 מספר 268

למה מסעדות צמחוניות תמיד מעפנות, ועוד פילוסופיות קיומיות

אני מזדקן. לא קל להודות בכך. לי במיוחד : אני תמיד הייתי הצעיר ביותר בכל מקום שהייתי – העובד הכי צעיר בעבודה, זה עם החברים הכי מבוגרים, וכו׳.  ועכשיו? עכשיו כשהייתי במטבחון גיליתי שיש מתכנת שנולד בשנה שאני כבר ידעתי לתכנת. יש גם עוד סימנים: יש שערות לבנות בשיער, וקווים ליד העיניים. העייפות הכרונית נובעת מתשישות אמיתית ולא היפוכונדריה, ואפילו הדיכאון השתנה: עברו הימים של  מרירות מרדנית ועצב על חוסר הכרה של הזולת, והוחלפה במרירות על חיים שלמים של החלטות כושלות והזדמנויות מפוספסות. האנרגיה שבעבר הופנתה לחזר אחרי בחורות מופנית לחיזור אחרי החתול שמשום מה הפסיק לאהוב אותי והתחיל לאהוב רק את אשתי, וההתרגשות מחוויות חדשות הוחלפה מההתרגשות שסוף השבוע הגיע ואפשר לעשות כביסה.

אז חלק מתהליך הזקנה היא רצון לשמור על הבריאות (עכשיו שהגוף התחיל להתפרק במציאות ולא רק בדמיון), ופקפוק בוודאות העצמית בכל אותם הדברים שתמיד האמנתי בהם. וכששני הדברים האלה נפגשים, אני חושב – אולי כדאי לנסות אוכל צמחוני? (למען הסר ספק, צמחוני – לא טבעוני. מאוד מעציב אותי לראות בעולם שנאה שבאה לביטוי בגזענות או בהומופוביה שהייתה צריכה להיות מתועלת בצורה פרודוקטיבית לשנאה נגד טבעונים).

אז הזמנתי מקום לרודנית הנאורה ולעצמי ל-Dirt Candy. מסעדה שאמורה לייצג את העלית של הבישול הצמחוני. אותו מטבח שצדקנים יראי חסה טוענים שטובים לא פחות ממסעדות אמיתיות. בסדר. בוא נראה.

הערב דווקא התחיל נחמד עם לחם מאוד טעים וחמוצים סבירים. גם מנת הפטריות היתה טובה. עד כאן מלמדים אותי דברים שכבר ידעתי: שאוכל צמחוני טוב בתור מנה ראשונה או תוספת. צמחוניים מתחילים ללכת לאיבוד כשהם מנסים להרכיב מנה עקרית שלא עשויה כולה מפחממות פשוטות (פסטה, אורז, פיצה, וכו׳).

IMG_8091

סימן אזהרה הראשון היה שמזגו לי כוס יין לבן מקולקל: היין עבר תסיסה נוספת בבקבוק והיה מוגז (ולא היה אמור להיות מוגז). כשהחזרתי את היין למלצרית היא אמרה שזה רגיל כי הייננים מאמינים ביין ״טבעי״ ולא מוסיפים סולפיטים. אוקיי. קודם כל שמשהו יסביר לי איך יין יכול להיות לא טבעי? שנית, הסיבה שמוסיפים סולפיטים זה בדיוק בשביל שזה לא ייקרה. זה לא אופי של יין, זה פגם. כמו הפגם במח של אנשים ההיפסטרים שמתלהבים מהשטויות האלה. אויבים של איכות.

למנה הבאה דווקא היה הרבה פוטנציאל: פסטת צנון שחור עם רוטב חזרת. אני אוהב את כל הדברים האלה: פסטה, צנון, וחזרת (תאשימו את הגנים הפולנים). ופסטה זה אכן מאכל צמחוני מצוין: לא צריך שום דבר בשרי עם פסטה. אבל לא- הם חייבים היו להתחכם. הפסטה עצמה היתה מצוינת (למרות שכמו בכל פסטה שצובעים עם חומר גלם – לא באמת טועמים אותו), אבל הרוטב היה במרקם של שמנת דלת שומן. לא נדבקה לפסטה. היה צריך לאכול אותה עם כפית. איך אתם לוקחים ג׳אנר צמחוני מוכח והורסים אותו רק לצורך התחכמות?!

IMG_8097

המחדל הבא הגיע בצורת ״טאקו כרוב ניצנים״. רק שבמקום טורטייה קלוייה היה חסה. למה?! טורטייה זה בשרי? חסה בנויה להחזיק מני חומרי גלם ביחד ולתת ניגוד ? חסה זה פחממה? המנה היתה נוראית, מין תוספת למנה עקרית שמעולם לא הגיעה, אבל היית צריך להרכיב אותה בעצמך. חברים, אם הייתי רוצה להרכיב מנות בעצמי, הייתי מבשל בבית וגם האוכל (הצמחוני!) היה יוצא יותר מוצלח.

FullSizeRender 3

אבל מה שבאמת שבר את רוחי היה קינוח. גלידת סלט ירקות. היה שם גלידת סלרי, ובתוך הגלידה הזאת הוכחה שאין אלוהים שאוהב אותנו, שכן הדבר הזה היה עלבון לבריאה. קינוח אמור להיות מתוק ונוסטלגי. זה היה יותר דומה למשחת שיניים שנאנסה ע״י מגירת ירקות רקובה שלא ניקו כבר חצי שנה.

FullSizeRender 2

הבעיה במסעדה הזאת היא לא שהטבחים או השפים לא מיומנים או מוכשרים. זה לא שאין דמיון. הבעיה זה תחושת הנחיתות שיש לצמחונים ממנות אמיתיות, מה שגורם להם להתחכם ולנסות לחקות. בשר מטופו או סאייטן תמיד יהיה דוחה. אל תנסו לעשות גרסא גרועה לבשר, תנסו לעבוד עם מה שעובד בחומרי גלם האלה. אנשים שחושבים שאוכל כזה הוא מדהים, זה אותם אנשים שחושבים שיין מקולקל טוב כי הוא טבעי, שחיסונים הם רעים כי ג׳ני מקרטני אמרה להם את זה, ושחושבים שהיה להם יום רע כי צדק בועל את נגה במזל קשת או משהו. זה הסוג הגרוע ביותר של אופנתיות: זו שמקורה בפופולריות של טרנד מחשבתי, ולא בשום מציאות או איכות אובייקטיבית. וזה מחליא אותי (לא כמו גלידת סלרי, אבל עדיין).

בעזבי את המסעדה, אני מתנחם שיש דברים שדווקא כן משתבחים עם השנים: אהבתי לאשתי, בוז, ושנאה. ולא לשכוח את הדכאון.

***

השורה התחתונה: 173 דולר כולל מס וטיפ (הם מחשבים את הטיפ בחשבון) לזוג זה דיי יקר, במיוחד כשהכל פה צמחוני.

לפרטים נוספים: דירט קנדי, רחוב אלן 86.

***

אוהבים לשמוע את הקיטורים של אוריאל? הנה טרוניות על מסעדת כוכב מישלן בברוקלין.

תערוכה על טעמים במוזיאון האוכל והשתייה בניו יורק

אני אוהבת מוזיאונים בערך כמו שהאמריקאים אוהבים סלט. כלומר, אמריקאים דווקא מתים על סלטים. במיוחד על כאלה שיש בהם הרבה בייקון ו/או גבינה ו/או מיונז ו/או דובוני גומי. או עם קצפת למעלה. בקיצור, הבנתם, סלט זה טוב רק אם הוא מוסווה היטב בתוך משהו שלא נראה או מרגיש או יש לו טעם של סלט בכלל. אז ככה אני עם מוזיאונים, מוכנה ללכת לכולם כל עוד אני לא אמורה לצפות בשום ציור שמן מהמאה השש עשרה, או חס וחלילה באוצרת גרומה שמסבירה על החשיבות של האור בתערוכה או למה שתי יצירות אומנות מתכתבות בינהן, וכל עוד אף אחד לא אומר לי שזה מוזיאון, וכל עוד הוא לא מרגיש או מריח או יש לו טעם של מוזיאון. נגיד, המוזיאון הכי טוב שביקרתי בו איי פעם בימי חיי הוא מוזיאון המדע החיפה, ובמיוחד בגלל שיש שם הרבה מכונות מעניינות עם כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם.

IMG_7876

אז דווקא למוזיאון האוכל והשתייה החדש שנפתח בברוקלין יש הרבה טעם. שזה למה לא רציתי ללכת. זה, וגם העובדה שהמוזיאון נפתח תחת השגחתו של דייב ארנולד, אהוב ליבו של אוריאל והאויב המושבע שלי. אם יש דבר שנוא עלי בעולם זה לשמוע את הפודקסט של דיוויד הנ"ל, שאוריאל אוהב לנגן ברמקולים בזמן שהוא מבשל. רק הצליל של הקול של דייב עושה לי אלרגיה, שלא לדבר על התוכן של הפודקסט שלו, כמו הפעם שהוא הסביר לאיזה סטודנטית קולג' בת 18 איך להכין פיצות במיקרוגל על ידי חימום של לבנת השחזה מקרביד סיליקון לאלף מאתיים מעלות, ושתיזהר לא לגעת בזה בלי כפפות. (סיפור אמיתי, ושבעקבותו נאלצתי לנהל שיחה מאוד מביכה עם הבעל בית על למה יש לנו חור בצורת לבנת השחזה מקרביד סיליקון בתחתית של המיקרוגל).

IMG_7884

אבל אוריאל עשה המון וויתורים בשבילי, כולל להסכים ליסוע לקובה בקיץ הקרוב, אז הסכמתי לבוא איתו לברוקלין (ועוד לווילימסבורג) כדי לבקר במוזיאון האוכל והשתייה של דייב. מזל אגב שהזמנו כרטיסים מראש, כי היו במוזיאון עוד שני אנשים חוץ מאיתנו, מה שהיה יכול לגרום לנו לחכות בתור לפחות דקה או שתיים, אז באמת מזל שתיכננו והזמנו כרטיסים שבועיים מראש.

התערוכה שמוצגת כרגע במוזיאון נקראת "טעם – ליצור אותו ולזייף אותו" ואפשר ללמוד על טעמים שונים כמו וניל או על מונוסודיום גלוטומט או כל מיני דברים נוספים שלא שמתי לב אליהם כי גיליתי מן מכונה ענקית עם המון כפתורים שכאשר לוחצים על כל אחד מהם יוצא מצינור קטן משב רוח עם ריח מסוים, ואם לוחצים על כמה ביחד אפשר להריח קומבינציות מעניינות כמו פנקייק (מייפל + חמאה) , מנדרינה (קליפת תפוז + ענבים + אצטון) ובננה ירוקה (עלה ירוק +בננה + אלכוהול + כמובן, אצטון). ישבתי בערך שעה ושיחקתי עם המכונה הזאת, בזמן שאוריאל קרא בעיון על תולדות הוניל, ועל איך מיצרים וניל סינטתי.

IMG_7883

אחרי שהתעייפתי מהמכונה הנ"ל, גיליתי שיש גם דגימות של טעמים שונים, אז טעמתי מלח, וניל, טעם אוממי, מונסודיום גלוטומט, וטעם פטרייתי.

IMG_7878

אוריאל ניסה להסביר לי על המבנה הכימי של חלק מהדברים, אבל היממתי אותו בעזרת צינור שהוציא ריח של פופקורן, ושזה ילמד אותו לא לנסות ללמד אותי דברים. המוזיאון לא גדול במיוחד, יש בו רק חדר אחד ואפילו אוריאל סיים לקרוא ולהביט בכל דבר בחצי שעה בערך, אבל במחיר של שלום בית וזוגיות עשר דולר, ביקור במוזיאון האוכל יכול להיות בילוי נחמד לאחר צהריים קריר. לא הייתי נוסעת לשם במיוחד בשביל המוזיאון הזה, אבל אם כבר הלכתם לטייל בווילמסבורג זה אומר שכבר ככה שיקול הדעת שלכם מוטל בספק, אז אפשר לקפוץ לבקר.

לפרטים נוספים: מוזיאון האוכל והשתייה, רחוב באיראד 62 ברוקלין. התערוכה על הטעמים מוצגת עד ה 28 בפברואר, 2016.

***

לקריאה נוספת – עוד על הרומן של אוריאל ודייב ארנולד.

 

מסעדת דגים פשוטה וקלילה בנוליטה בניו יורק

אחת הדרכים הכי משעשעות לטמטם את אוריאל זה לטעות בכוונה בעובדות היסטוריות. כל מה שצריך לעשות זה להפטיר "נו בטח שהמכבים עשו מרד בל"ג בעומר, זה היה בגלל שאנטיוכוס לא הרשה להם לשאת יותר מאישה אחת" או "בן פרנקלין מופיע על השטר של 20 דולר כי הוא המציא את הדואר?" או אפילו "אז אם מורדור זה כמו גרמניה במלחמת העולם השנייה, מכרות מוריה זה כמו רוסיה?" ולצפות באוריאל מתחלחל, נושא נאום של עשרים דקות על ההיסטוריה של מלחמות השושנים באנגליה ומסיים במחקר של יומיים בוויקיפדיה, רק כדי שאני אענה ב"אה, וואלה?" ואשכח את הכל תוך דקה. עוד דרך אפקטיבית לשגע את אוריאל היא להחביא לו את הדברים שלו ממש מול העיניים. למשל, לשים את הנרתיק של המשקפיים על השולחן בכניסה במקום על השידה ליד המיטה, או לשים את הפלאפון שלו על הכרית ולצפות בשעות של כיף והנאה בעודו הופך את הבית לחפש את החפצים שלו. אבל ללא ספק הדרך הכי אפקטיבית היא לענות ב "לא יודעת, משהו קליל", כשהוא מסמס לשאול מה אני רוצה לאכול הערב ולראות את המוח שלו, מילולית, מתפוצץ.

זה לא שזה לא נחמד לקבל ארוחת ערב גורמה מוגשת לשולחן כל ערב. בין היצירות מהשבוע האחרון יש למשל ריזוטו חיטה וסלק, צדפות עם קציפת ים ורוטב שוקולד לבן ועופיונים ביין עם שאלוטים ופורצי'ני, ולא שאני לא מאוד מעריכה את המאמצים, אבל בתור מי שאמורה לנקות את הכל הרבה פעמים בא לי משהו יותר קליל. קליל, בשביל אוריאל, זה רק ארוחה של ארבע מנות (לא כולל קינוח) (וגבינות) ככה שאתם מבינים שחיי נישואים זה דבר לא קל.

מזל שיש את סימו'רס.

בסימו'רס, הדברים פשוטים מאוד. יש כמה דגים טריים שהם הביאו מהשוק היום, ואפשר לבחור אחד ואת הרוטב שלו. הדג יגיע ביחד עם שלוש תוספות שיש להם היום (בדרך כלל ירקותיים ומה שבעונה) וסגרנו את עניין ארוחת הערב. תכל'ס, זה אוכל שמרגיש בריא, לא יקר ובעיקר – לא דורש המון מחשבה. הדגים תמיד טריים והתוספות תמיד טעימות. והכי חשוב – הבחירה היומית הקשה יורדת למינימום. תבחר דג. תבחר רוטב. סיימנו. איזה יופי.

IMG_7894

למען ההגינות, אני אציין שיש להם עוד כמה דברים בתפריט, ניסינו את הטאקוס הטעימים שלהם וגם את הסבצ'ה, והכל היה נחמד אבל הסיבה העיקרית ללכת לשם היא כדי לאכול ארוחת ערב לא יקרה (22 לדג והתוספות), לא מסובכת, אבל מאוד טעימה. הדבר היחידי שאני לא אוהבת בסימו'רס שמונע ממני לחזור לשם שלוש פעמים בשבוע זה האפלוליות, והרעש. אם באים מספיק מוקדם, או כשיש מזג אוויר יפה והחלונות פתוחים אז זה לא כל כך מפריע, אבל כיאה לשכונה מהודרת כמו נוליטה, לקראת הערב האורות מתעמעמים ונעשה צפוף, ורועש, במיוחד אם הושיבו אותכם באחד מהשולחנות המשותפים. מצד שלישי, זה מונע ממני להמשיך לטמטם את אוריאל עם שאלות כמו "אם רוב האנושות הם צאצאים של ג'ינגס חאן, איך זה שלסינים אין זקנים?" ו – "בטח שאני יודעת מי זה מונטיפיורי, זה בעלה של יהודית" וכך נשמר שלום הבית שלנו.

שווה מאוד לנסות אם אתם באזור ואתם מחפשים לנוח קצת, ולאכול משהו קליל ולא מחייב. שווה עוד יותר להשאיר תגובות עם ציון עובדות היסטוריות לא מדויקות כרצונכם כדי לשגע את אוריאל!

השורה התחתונה: 60 דולר לשני אנשים, כולל מס וכולל ראשונות זה דיל לא רע,במיוחד בהתחשב באלטרנטיבות.

לפרטים נוספים: סימורס, רחוב ברום 390

אהבתם את הפוסט הזה? קראו על עוד מסעדות לא יקרות בניו יורק.

בית קפה חמוד עם חתולים בלואר איסט סייד בניו יורק

רבים מכם כבר יודעים את האמת עלי – שמאחורי כל האנינות המדומה, הדבר שאני הכי אוהבת לאכול בעולם זה שניצל ופתיתים. באמת, אני עושה רושם של בחורה מתוחכמת וקוסמופוליטית, אבל עמוק עמוק בפנים תנו לי עוגת ביסקוויטים ואני מאושרת. עוד משהו שאתם לא יודעים עלי, זה כמה אני אוהבת חתולים. אבל אני רק סתם אוהבת חתולים. ומה שאתם לא יודעים על אוריאל, זה שהוא קרייזי קט ליידי. לגמרי.

FullSizeRender (49)

ערב טיפוסי בביתנו

בחיי, זה לא עוד פוסט שבו אני עושה לאוריאל רצח אופי בלי סיבה. (לכל רצח אופי יש סיבה). אוריאל לגמרי אוהב להקיף את עצמו בחתולים (אמייתיםו/או/וגם וירטואלים) ומקפיד להאכיל את החתולים (הפרטיים שלנו) לפחות 11 פעמים ביום, להקדיש ארבע שעות בבמוצע לסירוקם, ולשלוח לי במהלך היום לפחות עוד 6 תמונות של כל חתול. מערכת היחסים של אוריאל עם פיקסל היא כל כך אמיצה ואינטימית, שלפעמים אני ממש מקנאה באחווה הגברית שלהם. בעצם לא לפעמים. תמיד. כל פעם שפיקסל דורך לי על הראש במטרה להגיע להתכרבל עם אוריאל, וכל פעם שפוקסי מקשקש בזנב בכשאוריאל נכנס הבייתה ומתמתח עליו בפינוק (ומתעלם ממני לחלוטין) אני צריכה להזכיר לעצמי שגם לי יש ערך. אפילו אם אין לי זנב ואני לא חברה באיגוד הגברים המסורסים של הבית.

IMG_5673

ובצדק, חתולים הם אחלה. נגיד, הרבה יותר מגורי של בני אדם. חתולים הם חמודים, פרוותיים, ויש להם אוזניים משולשות. איזה תענוג!

אז כל זה מסביר, כמה הייתי שמחה שמאירה גילתה לי שיש בית קפה לחתולים חדש שנפתח בעיר, ועוד בית קפה יפני! זותומרת, הקפה הוא לאנשים, ובבית קפה יש גם חתולים. זה דווקא לא קונספט חדשני במיוחד – בטוקיו מזה הרבה שנים קיימים בתי קפה חתוליים שכאלה, כדי לתת מענה לאנשים שאוהבים חיות אבל לא יכולים להרשות לעצמם לגדל אחת בבית. פלוס יפנים הם משוגעים, כבר דיברנו על זה.

אז השארתי את אוריאל להשגיח על החתולים של הבית ויצאתי לבגוד ללטף חתולים אחרים. בניגוד למה שאני מכירה בטוקיו, הכניסה לקפה עולה כסף , וזה עוד לפני שהקפה מגיע. אבל מה לא עושים כדי לטפח את תדמית הקרייזי קט ליידי ללטף חתולים חמודים.

IMG_7911

הבעייה העיקרית שביחד עם החתולים (החמודים, כבר ציינת?) היו עוד שפע בחורות משוגעות אחרות, ככה שיצא שביליתי חצי שעה בלעקם את הפרצוף ללטף חתולים, אחרי שהזמנו תה הלכתי להציק לעוד חתולים ללטף עוד חתולים. החתולים היו מאוד חמודים. הלקוחות האחרות קצת פחות. בניגוד ליפן, שם גם הלקוחות הם חמודים בדיוק כמו החתולים (וחתולים יפניים הם אקסטרא חמודים) פה הלקוחות הם אמריקאיות מבוגרות, קולניות ומעצבנות. ויש הרבה מהן. הן עסוקות בלצחקק בקול רם ובלרדוף אחרי חתולים. לא הייתי בטוחה על מי מכולם אני הכי מרחמת: עליהן, או על החתולים. כנראה שעל עצמי, בעיקר. או בעצם על מאירה, שאולצה להיגרר איתי.

IMG_7910

סך הכל החוויה הייתה מוזרה. זה הרגיש לי קצת כמו לבגוד בילדים הפרוותים האישיים שלי. הם תמיד מתעלמים ממני, אבל הפעם כשחזרתי הבייתה הרגשתי שהם אקסטרא מתעלמים ממני הפעם. אני מניחה שאם אתם נקלעים לסיטואציה שבה אתם חייבים להסניף ללטף חתול באופן מיידי, ושמאיזהשהיא סיבה החתול האישי שלכם לא איתכם, אז זה יכול להיות תחליף כלשהוא. מצד שני, אלא אם כן אתם מגיעים מוקדם בבוקר או בשעות שהקפה ריק, התכוננו נפשית להתמודד עם סט של קרייזי קט ליידיס בנוסף לחתולים. מצד שלישי, אם אתם קוראים את הבלוג הזה, ואוהבים חתולים, ונמצאים בניו יורק, אני בטח כבר מכירה אותכם. אז אתם מוזמנים לבוא לבקר. התה עלי.

FullSizeRender (50)***

השורה התחתונה: עולה בערך 15 דולר רק כדי להיכנס, אבל לא מוכרחים לקנות הרבה תה. אצלי יותר זול, כבר דיברנו על זה.

לפרטים נוספים: קונקו, רחוב קלינטון מספר 26.