ארכיון מחבר: תם ברקוביץ

[מסעדה] קלוק טאואר The Clock Tower

ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את גיא, חבר טוב שבא להתארח אצלנו מידי פעם ואני עושה לו רצח אופי בבלוג. מה שאתם לא יודעים על גיא זה שהוא נצר לשושלת טורקית מלכותית, ודם אצילים זורם בעורקיו. למעשה, ראש הבית שלו הוא המרקיז ד'גוזון וגיא בילה את ילדותו באחוזה מפוארת בפרבר שקט לא רחוק מאנקרה. הסיבה שאני מציינת את העובדה הזאת היא בגלל שאחרי כל הפאדיחות שעשינו בזמן האחרון (נעלנו אותו מחוץ לבית ללילה שלם, הכרחתי אותו ללוות אותי למוזיאון הרכבת התחתית ואוריאל חפר לו במשך שעה וחצי על דייב ארנולד) הפעם כשגיא ביקר החלטנו לקחת אותו למקום ראוי לבני אצולה, והישר אל תוך מגדל השעון.

אתם מכירים את הבניין הזה. ראיתם אותו כשעברתם ליד מדיסון סקוור פארק בדרככם לאיט-טלי, או כשנשנשתם המבורגר בשייק שאק. הוא לבן וארוך ומחודד ויש בו ארבעה שעונים – אחד בכל צד של הבניין.

הסיבה שהמקום הזה מתאים לבני מלוכה היא שבוודאות מלאה של 100% יש מישהו במטבח שכל התפקיד שלו הוא לקלף עגבניות שרי. באמת, בא בבוקר, מקלף עגבניות שרי. עד שהוא יוצא בערב – קילוף עגבניות שרי. בא שוב בבוקר, חוזר לקלף. חוזרת מהפסקת סיגריה, מקלף. עובר דרך פורטל לתוך עולם מקביל שבו כל האנשים בדיוק כמונו רק שכולם חולקים שנאה עזה לבצל ירוק וקינמון, ומקלף. אחרת אי אפשר להסביר את הסלט הבא:

FullSizeRender (48)

גיא אמר שזה מזכיר לו את נוף ילדותו שם היה איש שכל תפקיד היה לקרצף תאי עור מהחאמאם. גם המלצר הסנוב הבריטי לא הרתיע את גיא אלא הזכיר לו את הבאטלר האישי שהיה להם באחוזה ושלימד אותו פוקר. מבחינת עיצוב, המקום עצמו נראה כמו אחוזה, עם פורטרטים של סלבריטאים תלויים מכל קיר, חדר שלם מצופה קטיפה סגולה ומיועד אך ורק למשחק פול (גיא אמר שאצלם היו חדרים שלמים מוקדשים למשחקי מנגלה).

FullSizeRender (45)

עכשיו בואו נתחיל לדבר על האוכל. ונתחיל בזה שאני שונאת בריטים וכל דבר בריטי. כבר ציינתי את שנאתי העמוקה לרבעיית המחוצ'קנים המעצבנת לביטלס ולזה אני מוסיפה את סיר ג'ון הרינגטון (המציא את השירותים), וויליאם אוקאם (ממציא חוק תער אוקאם) וקולין פירת (הוא פשוט מלא בעצמו) ככה שהגעתי מוכנה לגמרי לתעב את המקום ממעמקי נשמתי. מה שהיה תוכנית מצוינת חוץ מפרט אחד קטן:

טעים פה. נורא. טעים ברמת "מישהו קילף לי את העגבניות שרי".

FullSizeRender (47)

על פניו התפריט נראה סטנדרטי ומשעמם. ביצים, סלטים, ארוחת בוקר אנגלית. מצד שני, כל אחת מהמנות פה הפתיעה עם טוויסט מודרני. הסלט לעיל? יש בו ג'לי בזיליקום שמרענן את הפה עם כל נגיסה. הטרטר? עם ציפוי קטיפה מעל לאקסטרא נימוחות. אם כבר, הדבר היחידי המשעמם היה הארוחת בוקר האנגלית, אם כי אוריאל טוען שבכל מקום שיש בו נקניק דם, שורה בו שמחה וסיפוק.

אגב שמחה וסיפוק, קוקטיילים. ויש הרבה לבחור מהם. אני פחות אהבתי שהם היו קצת גימיקיים (להגיש קוקטייל בכוס זכוכית בצורה קרטון חלב, היהיהי אני בת שבע. יש בקוקטייל אחר פרחים, הו, אני כבר מרגישה כאילו אני בקאריביים!) אבל הביקורתיות שלי כלפיהם ירדה ככל שהתקדמתי בקצב השתייה. בדרינק השני חשבתי שהגימיקים חמודים. בדרינק השלישי התעלפתי מתחת לשולחן ועשיתי פאדיחות ובדרינק הרביעי ניסיתי לגרור את אוריאל יחד איתי מתחת לשולחן וכבר לא היה אכפת לו שאני עושה פאדיחות.

FullSizeRender (46)

מצד אחרון, יקר פה. חמישים דולר לראש ומעלה, וזה עוד בלי הדרינקים. דיי יקר לארוחת בוקר, אבל לבלות זמן איכות עם בני מלוכה – זה פרייס לס. אני מציעה לבוא לפה כדי להרשים ולהתרשם, בליווי בני מלוכה או בשביל להרשים אנשים אחרים ולהעמיד פנים שאתם יודעי דבר. רק לא לשכוח לעבור אחרי כן גם במוזיאון הרכבת התחתית להגברת האפקט.

***

השורה התחתונה: גם אם מתחלקים בכמה מנות, בסוף זה תמיד יוצא בערך חמישים דולר לבן אדם – לבראנץ'. ארוחת ערב יקרה יותר. עדיין שווה את זה בשביל האפקט.

לפרטים נוספים: הקלוק טאואר, שדירת מדיסון מספר חמש (כניסה מרחוב 24)

 

[מסעדה] קוואליטי מיטס Quality Meats

לגור ביחד עם שף מקצועי זה לא תמיד כזה כיף כמו שזה נשמע. כלומר, זה מאוד כיף לחזור כל יום הבייתה לאסקרגו ברוטב ביף בורגניון, עם סופלה גרניט מוקרם עם ג'לי משמשים ומקרוני כמהין אבל ביחד עם חיי האמברוסיה והנקטר יש גם את הצד היותר משמין אפל. הצד שבו צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי לחכות בתור בשוק האיכרים למשלוח חד פעמי של עגבניות אנטרוביס מפוספות, או להגיע הבייתה ולחפש מקום לכור היתוך הגרעיני (הנייד) שאוריאל קנה במטבח הכבר מאוד קטן והכבר מאוד עמוס שלנו. שצריך להמשיך להחמיא לאגו של הגאון היצירתי, גם כשלפעמים המתכונים קצת פחות מצליחים (מישהו אמר פתיתים ברוטב נוטלה?) אבל ללא ספק תופעת הלוואי הכי מדאיגה בנושא היא הזלזול האוטומטי שאוריאל מפגין בכל מסעדה שאנחנו הולכים אליה. תהא זאת מסעדת כוכב מישלן נוצצת או דוכן אוכל רחוב צנוע, תמיד הטקס מתחיל בטעימה של אוריאל, מלמול, מצמוץ ובסוף השאלה הקבועה:

"אני מכין את זה יותר טעים, נכון" ?

ואוי לי אם אני אגיד שלא, כי המבטים הנעלבים שאני אקבל לשארית הערב הם רק התחלת מסע הייסורים. במהלך השבועיים שאחרי אוריאל יפסיק להכין אוכל ובמקום ינבור באינקצלופדיות של תזונה, יפרוץ לדאטהבייס של המסעדה כדי להשיג את שמות הספקים ויתגנב למסעדה דרך המרתף כדי לצפות בטבחים מכינים את המנה ובמהלך השבועיים שאחרי כל מה שאוריאל יעשה זה להכין את המנה שוב ושוב עד שהוא יצליח (או עד שהוא ישבור את רוחי) עד שאפשר להכריז על ניצחון האור על פני החושך אוריאל על פני המטבחים המקצועיים.

אז תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשהלכנו לסטקייה הטרנדית קוואליטי מיטס ואוריאל טעם, מלמל, מצמץ ואז פלט:

"וואו, יותר טוב משלי".

אחרי שסיימתי לטפס חזרה לכסא ונגסתי בסטייק הבנתי על מה העניין. אנחנו מדברים פה על קראסט כל כך קראנצ'י שראוי להנהיג עבורו מרד ועל בשר כל כך רך ועסיסי מפנים שכמעט ציפיתי שמתתיהו הכהן יתגלה אלי מתוכו. יתכן שכן או לא היו תוספות שונות ומשונות אבל ללא ספק הבשרים היו החגיגה הגדולה של הערב.

FullSizeRender (44)

החגיגה השנייה של הערב הייתה ההימור על היין. המגוון רחב (ויקר) אבל יש אופציה להזמין פשוט יין בשיטת לוטו – משלמים 75$ ומקבלים שאריות של בקבוקי יקרים אחרים שסועדים אחרים לא סיימו שרוקנו לתוך מיכל מיוחד בקבוק כלשהוא שהסומלייה שם בצד לאותו ערב. ומה שהגיע לנו היה יין שהערך המסחרי שלו שווה הרבה יותר – [שקר כלשהוא] מבציר [שקר אחר כלשהוא] שהיה הפתעה נעימה ביותר.

FullSizeRender (43)

החגיגה השלישית של הערב היה שליווה אותנו איש יקר ומיוחד בשם דויד, ואשתו למודת הסבל (ישבה ליד אוריאל) ושני אלה, מלח הארץ, מבקרים לראשונה בניו יורק ככה שצריך היה כבר מייד לפצות אותם על הערב הקודם שגררנו אותם למסעדה יפנית אסלית וניסנו לשכנע ואתם לאכול כרבולות עוף בשביבי דגים. אז הערב הלכנו על משהו יותר אמריקאי, ואין אמריקאי כמו סטייק, יומרנות וזלזול של מלצרים.

זה כבר סוג של קטע כזה, שבכל מסעדת סטייקים שמכבדת את עצמה, המלצרים המבוגרים בזים לסועדים – ואם קיבלתם גם גלגולי עיניים אז צ'ופרתם באופן מיוחד. עוד מאפיין של כל סטיקיית עילית הוא הגנדור והראוותנות (בכל זאת, אתם עוד שנייה הולכים להוריד פה איזה מאה דולר לראש) אבל מה שעוד אהבנו כאן הוא שהמקום סופר טרנדי ויומרני-היפסטרי ולא יומרני-ויקטוריאני.

מה שכן, יקר פה. מאוד. סטייקים זה תמיד עניין לא זול אבל ביחד עם היין, כמה צדפות לנשנוש ואיזה תוספת או שתיים, המחיר עולה בקלות מעל מאה דולר לבן אדם.  ולכן אוריאל ממשיך לטעון שמטעמים כלכליים בלבד מגיע לו לקבל מקרר ישון והוא כבר נרשם לקורס קצבות ויישון בקר, וזאת הסיבה שבחדר האורחים תלויה גוויה של פרה עם אנקול מהתקרה, מה שהולך לשרת כאלמנט עיצובי נאה בפעם הבאה שאורחים מכובדים באים להתארח. זאת פעם אחרונה שאני מסכימה על אוריאל על משהו.

***

השורה התחתונה: כבר דיברנו. 100+ לראש. פלוס פלוס אם אתם חובבי יין.

לפרטים נוספים: קוואליטי מיטס, רחוב 58 בין 5 ל 6

[מסעדה] ג'ו שנגחאי Joe's Shanghai

הטיסה מניו יורק לסינגפור היא אחת הזוועות הגדולות ביותר הידועות למין האנושי. (שנייה, אולי, רק לטיסה של אל על מניו יורק לישראל). אנחנו מדברים פה על 14 שעות טיסה, עצירה, ועוד שבע וחצי שעות טיסה. במחלקת תיירים כמובן, מכלאה אנושית צפופה ומיוזעת, בהתאם לנהלי הטיסות של החברה. בסינגפור גם יש את המכלול הכי נוראי של לקוחות מעצבנים ומייאשים במיוחד, מן תמצית נוראיות מזוקקת שמשלבת התנשאות ארופאית, אגרסיביות ישראלית ונימוסי שולחן הודיים. על המזג אוויר המהביל של סינגפור כבר דיברנו? חם, ולח, ובעיקר – חם (וגם לח).

בקיצור, אפשר להבין מה דעתי על סינגפור…. אני מתה על סינגפור! כי ביחד עם כל הדברים הנוראיים (והם אכן נוראיים, שניים אולי רק לטיסת אל על להודו), סינגפור היא גן עדן קולינרי עלי אדמות ואפשר למצוא בה את אוכל הרחוב הכי נקי וטעים, מגוון עצום של אוכל יפני וסיני וכמובן, היהלום שבכתר שלשמו התכנסנו היום – שאו לונג פאו. שאו לונג פאו, או בשמן המאונגלז Soup Dumplings הן מעדן עדין וטעים. תתחילו מכופתאה מבצק אורז. שימו בפנים מעט בשר חזיר מתובלן ברכות ועוד קצת מהמיץ מרק שלו, אדו בסלסלת במבוק ונסו להדוף אותי מלזלול את כולן. לא, באמת, נראה אותכם מנסים. אני בדרך כלל משדלת להיות מנומסת ליד אנשים מהמשרד אבל במקרה הזה הכרזתי  כבר בתחילת הארוחה שאני מזמינה סלסלה שלמה לעצמי, ושאם הם רוצים גם שיזמינו לעצמם עוד אחת. ואכן הם הזמינו לעצמם עוד אחת, שגם אותה אכלתי. חבר מהמשרד ממוצא סיני אמר שאצלם בבית היו אומרים שלאכול כופתאת מרק זה כמו לנשק בחורה – בהתחלה נוגסים קצת ואחרי כן מוצצים. (שזה, דרך אגב, גם מטריד, וגם מסביר הרבה. על הבחור. ועל העם הסיני).

ספציפית, מקדש הדים סאם האהוב עלי בסינגפור נקרא Din Tai Fung, רשת ידועה במיוחד והכופתאת מרק שלהן שוברות את כל חוקי הפיזיקה הידועים לאדם עם בצק עדין במיוחד ומילוי סמיך במיוחד. הבעייה עם כל כופתמרק, בדומה למאכלים בצקיים אחרים (ע"ע פלאפל) היא שצריך תשתית יציבה ועמידה מבנית כדי לשאת עליה את כל המשקל של המילוי. בניו יורק, הרבה פעמים יש כל כך הרבה יציבות ובצק, שבקושי מרגישים את המילוי, ואילו פה הוא כל כך דק ושקוף שזה מרגיש כאילו אתם נוגסים בפיסת ענן קטנה.

עכשיו אתם מבינים למה קל כל כך לשכנע אותי לסבול בשקט את הדרך הארוכה לסינגפור. פעם שעברה שהייתי פה אכלתי 11 פעמים בסניפים שונים של המקום, ובערך את כל התפריט. רק לא לקחתי בחשבון בעייה אחת חמורה:

בשום מסעדה בניו יורק אין כופתמרק שישתוו לכותפמרק שאכלתי פה, ואני לעולם ועד אשאר מבועסת :-(

אז הרבה אנשים אמרו לי לנסות את ג'ו שנגחאי. אז ניסיתי. וזה באמת לא משתווה ואני לעולם ועד אשאר מבועסת :-(

למעלה, שלמות אלוהית. למטה, חיקוי אמריקאי עלוב.

למעלה, שלמות אלוהית. למטה, חיקוי אמריקאי עלוב.

לפרטים נוספים: ג'ו שנחגאי, רחוב פל 9 ניו יורק. דווקא לא ממש רע, פשוט לא אלוהי. אבל לפחות לא תצאו עם חשבון יקר מידי.  כופתמרקות ועוד כמה עיקריות שהשביעו זוג עלו 45 דולר.

[מסעדה] פארם Parm

הדיל עם מיירה ועדי הוא כזה: לי מותר לגרור אותן למקומות מרוחקים ושכוחי אל ולשכונות הזויות בברוקלין, ולהן מותר להתקשר אלי בכל שעה משעות היום ולבקש המלצות מאוד ספיציפיות למסעדות ("אני צריכה מקום באפר ווסט סייד שמתחיל באות גימל ויש בו יותר מעשר מנות צמחוניות אבל לא יותר מעשרים ועם אור חלש. כי הוא רגיש לאור", או, "את מכירה מסעדה שמרגישה יקרה אבל היא זולה ושהמלצריות לובשות חצאיות קאן קאן?" וכו' וכו').  אבל מיירה תמיד מבטיחה שהיא תכתוב לי פוסט אורח לבלוג ואף פעם לא מקיימת, ולכן הפעם כשהן היו זקוקות להמלצה על מסעדה שגם תהיה באפר ווסט סייד וגם איטלקית וגם תוך חמש דקות כי תיכף ארוחה מפסקת, סחטתי אותה להבטיח לכתוב פוסט אורח, והנה הוא לפניכם:

***

"טוב, אז עושים אצלי כיפור?" סמס לא קשור מעדי באמצע החיים. " המממ…" מה כיפור עכשיו, מתי זה בכלל ומה עכשיו יום וחצי באפר ווסט סייד…אבל במחשבה שניה, מסורת וזה- ואם כבר להתקע איפשהו בכיפור, אז לפחות באפר ווסט, הרי ממילא אין שם כלום… " את יודעת מה- יאללה, זורם". "יאי" היא צהלה- " נרכיב פאזל של מלא חלקים! אני כבר הולכת לקנות!"
יום כיפור, פאזל…. נו מיילא, חשבתי לי ביידיש, עכשיו לקחת חופש, לתכנן ארוחה מפסקת וזה, מזל שגם ככה לא אמורים לאכול המון ישר לפני צום, בטח נתארגן על איזה משהו קטן בבית, אולי חביתה. אז זהו- מסתבר שהעקרון המנחה שעדי סחבה מבית הוריה הוא לאכול והרבה, אם אפשר בעיקר פחמימות וכמה שיותר- כי הרי עכשיו לא נאכל כלום 25 שעות תמימות! הו לא! ( בינינו, עברתי לפחות עשר דיאטות שונות ומשונות שהיו יותר קשות מזה).
אז ישבתי והסברתי לחברתי היקרה שאין מצב שאני טוחנת את הנשמה לפני כיפור, זה לא בריא ומכניס את הגוף לפאניקה וכו, וכו, וכו… באיזשהו שלב הפסקתי להקשיב לעצמי ואמרתי,יאללה- נזרום.
טוב, אז ארוחה מפסקת, כן? עד בוקר יום הצום עדי עוד התלבטה אם לבשל או לצאת לאכול בחוץ- בסוף היא החליטה לבשל. אז כמובן שיצאנו לאכול בחוץ.
אפר ווסט סייד, כבר אמרנו? אז היות ולי אין מושג במה קורה בשכונת המשפחות שכוחת האל הזאת מחד, אך עדיין יש לי סטנדרטים לא נמוכים מדי לגבי כל מה שקשור לאוכל מאידך ( בכל זאת, כיתתתי את רגלי וכרטיס המטרו שלי הרחק ממקום הצייד הטבעי שלי- השכונה ההו-כה-מגניבה-  לואר איסט סייד…)- הטלתי על עדי את המשימה המאתגרת למצוא לנו מסעדה הולמת להכין את נפשותינו לייסורי הצום.
מכיוון שלמרות הפצרותיה של עדי לא הסכמתי בשום פנים ואופן ללכת למסעדה איטלקית רנדומלית שמציעה רק פיצה ופסטה (נו כבר! לא אוכלים פחמימות לפני צום).
החלטנו, לאחר דיונים מתישים והרבה בגלל שעדי שלפה את מילות הקסם " יש איזה מקום שתומי המליצה עליו.."  ללכת למסעדה איטלקית לא-רנדומלית שבכלל על פי ילפ מכינה בעיקר סנדוויצ'ים. סנדוויצ'ים?! תומי?! ?הרמתי גבה והטלתי ספק. אבל נו, מיילא, מה זה משנה, הרי ממילא אני רק אוכל סלט. אולי גם איזה מרק.. משהו קל, כן? (אגב, בטח קשה להבחין, אבל אני דווקא לא פולנייה)
אז קבענו בפארם. כמובן שלמרות שאיחרתי בכמה דקות, הגעתי לפני עדי וכבר הספקתי להזמין לי כוס רוזה איטלקי על הבר ( אה, גם לא ממש מומלץ לשתות אלכוהול לפני צום, אגב). באופן מרשים ומאוד לא צפוי, עדי הגיעה עשר דקות אחרי, עוד לפני שסיימתי את כוס היין שלי. טוב, בכל זאת, איחור רגיל של עדי היה משאיר אותנו בלי אוכל בכלל…
מהשניה שהתיישבנו עדי לא הפסיקה לומר שחייבים להזמין את העוף בלימון. איף, צמד המילים הזה ממש מזכיר לי עוף מכובס ועוד כל מיני מאכלים לא מעוררי תאבון. אבל אז נשלף צמד מילות הקסם " אבל תומי המליצה! היא אמרה שחייבים!" טוב, נו.. אז עוף בלימון. אבל נחלוק, כדי לא לאכול הרבה. ונזמין גם סלט. וזהו.
אבל רגע, מה עם ראשונות…? אז קרפציו לא היה להם, למרות שדווקא ביקשתי יפה, אבל לחם שום כן.
עדי רצתה גם פסטה, כי חייבים פסטה.  אני הזמנתי גם דג ( שלם!). כי אם כבר, אז שיהיה גם משהו קל…
ככה יצא שהזמנו מנה מייצגת (או שתיים) של כל סקשיין בתפריט.
קודם הגיע לחם לא קשור, ולא חם. די מבאס. מיד אח"כ הגיע לחם השום (חביב ביותר) עם הסלט הקצוץ (זניח, לא מלהיב) ובכל זאת כבר שיפר את המצב כמו שרק קצת אוכל יכול. תוך כדי התקשקשות ונישנוני לחם וסלט קלטנו שעברו דקות ארוכות ארוכות וטרם הגיע העוף המדובר, עם כביסת הלימון. המלצר, שחש במצוקתינו, מיהר להסיח את דעתינו בריפיל על חשבון הבית של כוסות היין שלנו. טריק זול ושקוף שכמובן עבד עלינו כמו קסם.
לבסוף הגיע העוף. והפסטה. והדג.
ובכן, פה עלי להתנצל וקבל עם ועולם להודות באמת: חטאתי, טעיתי, פשעתי, הטלתי דופי…  ביס אחד מהעוף שהגיע שוחה בכביסת הלימון בתוספת כל מיני עלעלים ושומים ושעועים למיניהם, התפוצץ ונמס לי בפה בו זמנית. ואוו. מבט חטוף על הפרצוף של עדי הבהיר לי שגם היא חווה ריגושים שמזכירים סוג אחר של ספרות ובאופן כללי נראה שלמלצר נהייה קצת לא נעים מכל האינטימיות הזאת שנוצרה פתאום בינינו לעוף.
IMG_3952
טעימה מהפסטה ( ריגטוני ברוטב עגבניות) לא הרשימה אותי במיוחד, אך גרמה לעדי לפרוץ בצווחות "הו! הרי זה אל-דנטה מושלם!" היות ולעדי יש משפחה באיטליה, הנחתי שהיא יודעת על מה היא מדברת והנהנתי בהתלהבות. ואז טעמתי שוב- כן, מידת העשייה של הפסטה היתה די מדוייקת. כל השאר עדיין לא היה מלהיב במיוחד.
עברנו לדג- שהגיע פשוט אברים ופרוס לרווחה על הצלחת מכוסה ברוטב עשבים ירקרק. היה טעים.
IMG_3953
העוף והלימון זכה ליחס מועדף בעליל כששתינו חוזרות אליו אחרי כל נגיסה כדי להשוות טעמים ולהתמוגג מחדש.
בשלב הזה אני די בטוחה שאיבדתי את הכרתי הקולינרית. זכרון מעומעם מעלה בי פלאשבקים של קינוח (קי-ליים פאי, שהיה די מדהים. המקון הזה ממש טוב בלהבין לימונים) והבטן שלי התנפחה למימדים הריוניים.
אחרי ששילמנו בשמחה את תמורת המפסקת בזוזים, הגיע הזמן באמת להפסיק לאכול ולדדות הביתה. או להתגלגל. שתינו אוחזות בכרסינו המתעגלת, מתנשפות במעברי חצייה ומתלוננות על מר גורלינו (וכמובן שבין לבין אני חוזרת על "אמרתי לך שלא אמורים לאכול הרבה!") ומדי פעם מפסיקות, מביטות אחת על השניה באושר ונאנחות " אבל אח.. העוף.. העוף…."
מאתיים וקצת דולר, על פחות או יותר כל מה שהיה מעניין בתפריט פלוס שתי כוסות יין (ושתיים חינם).
יאללה, לכו תאכלו עוף. כי אם כבר לענות נפשותיכם, לפחות שמחו קצת את הבטן. אה, ותמיד תמיד תקשיבו לתום. אולי חוץ ממתי שהיא לא הגיונית.
חג כיפור שמח
***
שוב אני. רציתי להגיד שאני דווקא תמיד הגיונית, וסחיטה רגשית היא אופן פעולה סביר והגיוני כשמדובר בחברה שתמיד אומרת שתכתוב פוסט אבל לא עושה את זה, ושתמיד כדאי להקשיב לי.
לפרטים נוספים: פארם, שדרת קולומבוס מספר 325.

[קיץ קוקטיילים] סלואלי שירלי Slowly Shirley

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר. זהו, הקיץ נגמר. פוסט אחרון לעונה, נחזור להשתכר בקיץ הבא.

***
והלילה, סלואלי שירלי.

מה? אז נגיד שיש FullSizeRender (37)לך טיקי-בר, ושיש לך הרבה סטודנדטים צוהלים בבר. ויש לך דרינקים נחמדים אבל לא סופר חדשניים (מלבד פונץ' מהחבית. פונץ' מהחבית זה מגניב) והבר שלך ידוע בהמבורגרים טעימים במיוחד. אבל בא לך לעשות משהו אחר. מה אתה עושה? אתה פותח עוד בר בתוך הבר הקיים שלך. או ליתר דיוק, מתחתיו. ולא מספר עליו לאף אחד. מתכון בטוח להצלחה.

אווירה: סלואלי שירלי הוא בר דיי חדש. כל כך חדש, שהגענו לשם חמישה אנשים בשמונה בערב ביום שישי, והושיבו אותנו תוך פחות מחדש דקות. כל כך חדש, שעוד מריחים את הניילונים. וזה משעשע, כי המקום אמור להיות בסגנון של הוליווד של שנות הארבעים, מלא בזוהר ונצנצים. אז אווירה ישנה חדשה, הרבה תפאורה תקופתית והרבה קוקטיילים זוהרים. אחד מהם היה ממש זוהר. ירוק זוהר.

FullSizeRender (38)בתפריט: מלבד הקוקטיילים, הדבר הכי חשוב לדעת הוא שהמקום מגיש את אותם המבורגרים מפורסמים של הבר למעלה, וצ'יפס שווה במיוחד.  תחשבו על הסצינה הבאה: בר קוקטיילים אופנתי ומהודר, שלל אנשים במיטב מחלצותיהם לוגמים קוקטיילים מתוחכמים ומישהי אחת יורדת על המבורגר עסיסי ומטפטף במיוחד. קלאסה.

FullSizeRender (36)

משהו מתוק וקליל: ביקשתי מתוק. ביקשתי קליל. קיבלתי קוקטייל על בסיס וויסקי. לא משנה שהיה בו בננה וקינמון, קשה לי להבין איך משקה וויסקי נכנס לקטגוריה של משהו קליל. שתיתי שניים בכל זאת. קוקטייל נוסף ראוי לציון נקרא קלאופטרה והיה בו קאשאסה, וודקה, תמצית פנדן (שזה פרי טרופי אננסי וירוק) והגיע מקושט בפרח, שהיה מאוד מספק לשתות.

בחירת הברמן:  מי שקרא בעיון את הפסקה לעיל ייתכן והבין מבעד לשורות שבזמן שאוריאל הגיע לבחירת הברמן, אני הייתי כבר אחרי שלושה קוקטיילים פלוס המבורגר. ייתכן שהיה פה משהו, או לא, התעלומה תישאר לעד.

מחיר: רוב הקוקטיילים עולים 16 דולר, שזה קצת יקר, אפילו לעיר.

לפרטים נוספים: סלואלי שירלי, הכתובת היא רחוב ווסט עשר מספר 121. הכניסה היא מהבא למעלה שנקרא the Happiest Hour.

[מסעדה] האנאמיזוקי קפה Hanamizuki Cafe

יש רגעים שהמציאות פוגעת לך בפרצוף. למשל, כשתמיד חשבת על עצמך כבן אדם שמח, רגוע ושלו, עם סבלנות וקור רוח שמשתווים רק לוטרינר בשעה שהוא גוזר צפורניים של חתול מרדן. אז תארו לכם כמה הופתעתי כשתמי (היי תמי!), שהיא בן אדם נפלא וקולגה אהובה, בישרה לי שזה ממש לא המצב :-(

כלומר, היא הסכימה עם החלק הראשון, ולא ממש עקבה אחרי התאוריה של גזירת צפורניים לחתולים, אבל הודיעה לי שלפחות בעבודה, כל החלק האמצעי לא בדיוק נכון. כלומר, ידעתי שבבית אני תמיד עצבנית ורגזנית ושהייעוד שלי בחיים מסתכם בלעשות לאוריאל את החיים ממש קשים (אני לא מרשה לא לבנות מעשנה בבית וגם לא תנור פיצה בחדר עבודה), אבל תמיד חשבתי שבעבודה אני מצליחה להסתיר את זה. אז מסתבר שלא. כמו שבבית אני מתנהגת כמו חמוס עצבני שעובר גמילה מקוקאין ויש לו סבלנות של עכבר על אסיד *, כך גם בעבודה, אני חמוס עצבני, נשכן ומרוגז, אבל לפחות כזה שבסוף משיג בדרך כלל את מה שהוא רוצה. (את העובדה שאני גם קונטרול פריק תמי גילתה לי כבר שנה שעברה).

אבל גם לחמוס רגזן כמוני יש ימים קשים, כשהבוס עולה לך על העצבים, הלקוחות מייאשים לך את הנשמה ובכלליות אתה מצטער על היום שלמדת לקרוא ולכתוב בו, ואתה יושב ומהרהר ביתרונות של קריירה אלטרנטיבית של ייעוץ לגבי הלבנות הון. בימים כאלה, יש רק דבר אחד לעשות, לקחת את רונן וללכת לאי קסום של שלווה ורוגע.

הסיבה שצריך לקחת את רונן היא קודם כל ששיחות עם רונן מרגיעות אותי (כל עוד אנחנו לא מדברים על טחינה), וגם כי אני תמיד שוכחת מה השם של המקום, וגם איפה הוא נמצא, וגם כל פרט מזהה אחר חוץ מתחושת השלווה הקסמה שתמיד שורה עלי בהגיעי לשם. קודם כל, כל הקירות לבנים, צבע לבן חמים כזה עם עץ, כזה שמזכיר לך שהעולם לא נוצר ממנורות פלורסנט, קירות אפורים ושולחן בצבע בז'.

התפריט הוא יפני חצי מסורתי. החצי שכן קשור לאומוסובי, כדורי אורז שמוגשים במקום, בליווי חמוצים יפנים ומרק מיסו. החצי שלא, קשור לצורה שבה מכינים את האומוסובי. שתבינו, כדור אורז אמור להיות ממולא בדברים יפנים כמו מיסו, שומשום, עלי דובדבן, צלפוחים ומארו החתול. אבל פה, המילויים עכשווים ועדכניים כמו פטריות-קישוא, בקר, בטטות, וגם, כמובן, צלופח.

FullSizeRender (39)

הדיל צהריים כולל בתוכו שני כדורים כאלה לבחירה, מרק מיסו (מתוך ארבעה מרקים לבחירה), חמוצים ותוספת כלשהיא – היום הייתה במיה.  כל העסק מוגש באסתטיות במגש, וכל מה שנשאר לעשות הוא לנשנש בתאבון ולדון במסעדות נוספות שוות עם רונן.

בדרך חזרה למשרד, הרגשת השלווה מחזיקה מעמד בערך חמש דקות או עד שאני פותחת את המחשב, מה שבא קודם, ואני הופכת חזרה לדביבון על ספידים*.

מזל שתמיד אפשר לחזור לבית הקפה הקסום גם מחר (אם רונן נמצא במשרד).

***

השורה התחתונה: עשרה וחצי דולרים לתפריט צהריים, וכן, זה מאוד ממלא.

לפרטים נוספים: הלכתי להטריד בפעם המליון את רונן, שמוסר שהמקום נקרא האנאמיזוקי קפה, ונמצא ברחוב ווסט 29 מספר 143.

* מי ששם לב לכל המטאפורות סמים בפוסט ותוהה מאיפה הן הגיעו, יכול להתחיל לראות את הסדרה המצוינת נארקוס שעלתה לא מזמן בנטפליקס.

[קיץ קוקטיילים] דד רביט The Dead Rabbit

למה קיץ קוקטיילים? כי חם (ולח) ובקיץ הכי כיף לשתות קוקטיילים אז אנחנו מדרגים את ברי הקוקטיילים האהובים עלינו ביותר בעיר. וכל עוד נשאר חם, אנחנו ממשיכים עם הקוקטיילים.

***
והלילה, הדד רביט.

FullSizeRender (28)מה? זוכרים את הסרט "כנופיות ניו יורק"? עם דניאל דיי לואיס ההורס? אז ככה בדיוק. אבל פחות הדם. ויותר קוקטיילים. אבל פחות דניאל דיי לואיס. אבל הרבה קוקטיילים. כמה? בערך ששים מהם, מסודרים בספר עב כרס שמלבד קוקטיילים מספר גם על לואיס פיז המכובד, שהיה מלבד כומר גם רפורמר, שעזר לקתולים אירים בניו יורק למצוא עבודה וחשוב מכך, השכלה רוחנית. פיז, שמשמש השראה לתפריט עוזר כיום לניו יורקרים למצוא קוקטיילים טובים, וחשוב מכך, הדרכה רוחנית. על קוקטיילים.

אווירה: בקומת הכניסה, בר בירות מכוסה קליפות בוטנים. ולא שהאווירה לא מעניינת וקליפות בוטנים זה הכי, אבל לא לשם זה התכנסנו פה. הבירות בסדר, אבל דברו עם הדורמן המפחיד שעומד בכניסה למעלה המדרגות ונסו להגיע לחדר העליון. השיחה עם הדורמן, אגב, היא חלק מהקטע של המקום כי הוא בדרך כלל טוען שיש לפחות שעה המתנה, שבפועל מתבררת בדרך כלל כרבע שעה. בהדרכתו של הכומר פיז, חזקו את נפשותיכם ועמדו בתור. במעלה המדרגות, בר קוטיילים סופר סטייליסטי וסופר צוהל. הגעתם.

FullSizeRender (29)

בתפריט: ששים ומשהו קוקטיילים, וכל אחד ואחד מהם מיוחד ומעניין. לא מפתיע שהבר הזה זכה בכל כל כך פרסים ותחרויות קוקטיילים, וכרגע מדורג ראשון ברשימת הברים הטובים ביותר. בעולם. מה שעוד נחמד בתפריט זה שכמו שהזכרנו יש בו את הסיפור על הכומר פיז, ככה שאפשר למצוא בו גם משקאות (עבורי) וגם עניין אינלטקטואלי, לאלה שבקטע (אוריאל). אבל גם קוקטיילים. אה, וגם אוכל! ההמבורגר שהזמנתי היה בין העסיסיים והטעימים באזור, וייתכן שכן או לא דעתי משוחדת כי לא אכלתי המבורגר כבר קרוב לשנה. יש גם נשנושי בר יותר קטנים כמו צלחת נקניקים וגבינות וכמה קצת אויסטרים להרוות את נפשם של המחפשים אחר ההארה. אפשר לנשנש אבל לא חייבים, באנו בשביל הקוקטיילים.

IMG_7003

משהו קליל ומתוק: עם ששים + קוקטיילים בתפריט אפילו לא ניסיתי לבחור בעצמי, והברמן מייד הבין מה אני רוצה. קיבלתי משקה שנקרא ראמשאקל, שמכל הדברים בעולם היה מבוסס דווקא על קוניאק, שזה בהחלט משהו שלא הייתי מזמינה בעצמי לעולם, ועוד טעמים של רום ואוכמניות ודבדבנים, והכי חשוב – הוא היה סגול. עם קוביית קרח ענקית באמצע. הוריי!

IMG_7009

בחירת הברמן: תמיד אחרי שאני מבקשת משהו מתוק אוריאל מבקש משהו אחר, ומדגיש, שלא יהיה מתוק. וההפך ממתוק זה ביטרים ובמשקה שלו היו הרבה מהם. ביטרים של סלרי, שזה גם ביטרים וגם אניס. ניצחון, ככה אני לא מחסלת לאוריאל את המשקה שלו.

מחיר: 15 דולר לקוקטייל, לא בלתי סביר לעיר.

השורה התחתונה: כיף פה! הקיץ היה חם וממשיך להיות מגניב.

לפרטים נוספים: דד רביט, רחוב ווטר 30, בקומה עליונה. למה הבר הכי טוב בעיר נמצא כל כך רחוק? באמצע הפיננשינל דיסטריקט? למה שרק דושים של פיננסים יוכלו לבוא לפה? אוף :-(

 

[מסעדה] פסיפיקאנה Pacificana

עם יום כיפור וזה, נראה לי שאני חייבת לאוריאל כמה סליחות. סליחה שביישתי אותך מול החברים שלך וגררתי אותכם לנינג'ה. סליחה שלא נתתי לך לבנות תנור פיצה בחדר עבודה. סליחה שאכלתי לך את כל העוגיות והשארתי לך פתק בקופסה הריקה של העוגיות שפעם הבאה תחביא אותן יותר טוב. סליחה שגררתי אותך לווילאמסבורג, ושהערתי אותך מוקדם בבוקר (וגררתי אותך שוב לווילאמסבורג). סליחה שקראתי לך שיכור , אלכוהוליסט וסטוקר.

סליחה!

עכשיו, אחרי שהורדנו את הסליחות מהרשימה, אפשר להתחיל בנחת רשימת חטאים חדשה. ואין חטא איום ונורא כמו גם לגרום לאוריאל לקום בבוקר, גם ליסוע למרחקי דרום ברוקלין, ועוד בשביל דים סאם. חטא כפול ומכופל ומשולש, שווה ערך רק ללמד את החתול לטייל לאוריאל על הראש באמצע הלילה (שנה טובה פיקסל!) או , חס וחלילה, לפרגן לאוכל טבעוני. (מזל שיש יום כיפור כל שנה).

מי שקורא את הבלוג יודע שאני סנובית של דים סאם. דים סאם רגיל כבר לא מרגש אותי ואחרי שסיימתי לאכול בכל הדים סאמיות במנהטן, שמתי פעמי לשכונות רחוקות יותר כגון פלאשינג, קוווינס. אז תארו לכם כמה רבה הייתה שמחתי שגיליתי שיש עוד שכונת צ'יינהטאון חדשה שאני לא מכירה, ועוד קל"ב, בברוקלין! שכונת סאנסט פארק היא שכונת צ"ינה טאון טיפוסית: לוקח שעה פלוס בסאבווי להגיע אליה ממרכז העיר, יש בערך שלט אחד באנגלית בכל הרחוב, צפוף, ועוד עם סבתות אגרסיביות שהודפות אותך עם המרפקים, יש ריח של דגים רקובים בכל האזור, המדרכה רוטבה וחלקלקה (מהמעי של הדגים), נו, אתם יודעים, צ'יינה טאון.

מה שעוד יש שם אבל זה דימסאמיה מאוד וותיקה ומאוד מוכרת. כלומר, אם אתם סינים. אם אתם קבוצה של חמישה חברים לבנים ומלוקלקים, ייתכן שתעמדו בתור ארבעים וחמש דקות רק כדי לגלות שקראו את המספר שלכם כבר שלוש פעמים, אבל קראו אותו בסינית ואז התעצבנו עליכם שאתם מטומטמים (בצדק), ובגלגול עיניים מסיבי הושיבו אותכם בהכי בקצה, שאף אחד לא יראה. (תכל'ס, גם בצדק).

FullSizeRender (34)

פסיפיקאנה היא דימסאמיה בסגנון הונג קונג, מה שאומר שיש עגלות מלאות בכל טוב שמסיעים ליד השולחנות, ואפשר לבחור כל מנה וישר להוריד אותה לשולחן. אם אתם סינים ואתם מבינים מה האישה שמסיעה את העגלה אומרת. אם אתם מערבים עגולי עיניים הלומי קרב, אתם פשוט לוקחים כל מה שנראה מעניין ונותנים ביס, מה שנותן משמעות חדשה לגמרי לביטוי "חיים ומוות בידי הלשון".

FullSizeRender (32)

כמובן שיש את כל הדימסאמים הרגילים, כמו דים סאם שרימפס, שנוזלים, לחמניות באו, אגרולים וסטיקי-רייס. כולם היו באיכות גבוהה ביותר, אבל מה שהיה מעניין זה הדברים הפחות רגילים שמעולם לא ראיתי במקומות אחרים כגון אטריות ג'לי-פיש (לא אטריות שנראות כמו ג'לי-פיש. אטריות שעשויות ממדוזה), ועוגיות דוריאן, שהוא פרי פחות מוכר פה באזור אבל כל כך פופולרי באסיה וכל כך מסריח, שיש שלטים מיוחדים בסאבווי שמזהירים שאסור להכניס את הפרי הזה לתחנות או לרכבות. (בצדק).

FullSizeRender (33)

עוד מעניינים היו הקינוחים, שזה בדרך כלל לא הצד החזק של מסעדות אסייתיות. פה, מצאנו משהו שהמלצר תיאר כדונאטס סינים, שהיו מן כדורי בצק מתקתקים ומטוגנים, שהוגש בליווי רוטב לבן, ספק טחינה, ספק רוטב וניל. כשחיפשנו את המלצר המסתורי כדי לבקש תוספת, מצאנו רק את המארחת שצחקה לנו בפרצוף וטענה שאין דבר כזה שנקרא דונטס סיני.  בדקתי את הסלולרי שלי ולא מצאתי שום תמונות שהנציחו את האירוע, מה שבלבל אותי עוד יותר. ייתכן שחלמתי את הכל.

באותה הזדמנות אינ גם רוצה להתנצל בפני עדי כי הבטחתי לה מפרקים של קופים (נטולי כלבת כמובן) וכרבולות מטוגנות, אבל זה כנראה לא העונה כי לא מצאנו אותם. אין ברירה, מצטרך לחזור, שיהיה על מה להתנצל גם שנה הבאה.

***

השורה התחתונה: 72 דולר לחמישה אנשים (ועוד נשאר מספיק אוכל לעוד מישהו, לפחות) היה משתלם ביותר. התענוג שיצרחו עליך בסינית – פרייס לס.

לפרטים נוספים:פסיפיקאנה, רחוב 55 מספר 813, ברוקלין.

[מסעדה] טומואה Tomoe Sushi

תומר, חבר טוב ואחד האנשים היקרים לליבי בעיר, החליט שהוא קם ועובר לג'ורג'יה. כנראה שמושבניק תמיד ישאר מושבניק ושאחרי שלוש שנים בתפוח הגדול הוא צריך לחזור לכפר.

אחח, ג'ורג'יה. ארץ האפרסקים והגזענות. אני דווקא מבינה אנשים שרוצים לעבור לשם. הם בסך הכל רוצים להצטרך לקחת את האוטו לכל מקום שהם רוצים להגיע אליו, אפילו אם זה רק למכולת, אבל זה בסדר כי ממילא אין שם שום מקום ששווה לצאת בשבילו מהבית. אני גם מבינה אנשים שרוצים שכל ארוחת בוקר וערב שלהם תטבע בשומן. שומן זה בסך הכל טעים. ואנשים שמנים הם שמחים, לא? אחרת זה לא היה כל כך פופולרי שם. כלומר, לעבור לג'ורג'יה זה לא משהו שהייתי מעוניינת לעשות בעצמי אבל בהחלט בחירת סגנון חיים לגיטימית.

אבל עם כל הסובלנות וזה, יש דבר אחד שבאמת אני לא מבינה.

איך אפשר לוותר על סושי???????

ברצינות, אפילו תומר לא היה יכול לשמור על פרצוף רציני כשהוא טען ש "דווקא כן יש מקום סושי טוב באטלנטה". אז לכבוד הלילה האחרון שלו בעיר לקחנו אותו לחגוג שלוש חוויות ניו יורקיות אמיתיות: הווסט ווילג', אחת השכונות האייקוניות ביותר בעיר, לאכול בסושי טומואה, אחת הסושיות הנהדרות ביותר, וכמובן, לחכות 45 דקות בתור. (בכל זאת, ניו יורק, אתם יודעים). זה לא שבג'ורג'יה אין מוסדות תרבותיים משלה, בכל זאת זאת יש בה מסורת עשירה וגאה של עבדות, אפלייה, עוני ובורות.

בזמן שחיכינו בתור תומר סיפר לנו על מחירי הדירות בג'ורג'יה. תמורת שכ"ד של דירת חדר ורבע בעיר אפשר לקנות וילה צמודת קרקע עם חמישה חדרי שינה וארבעה חדרי שירותים, מוסך, מרתף, שתי חניות וכמובן גינה עם עץ גדול שיהיה מקום לעשות לינצ'ים. אוריאל בילה את הזמן בתור בלתכנן עם תומר את תנור הפיצה שהוא ייבנה, תוך כדי מבטים מאשימים שמופנים אלי (לא, אני לא מרשה שהוא ייבנה מעשנה בבית).

אחרי שנכנסנו פנימה תומר התקשה לבחור מהתפריט העשיר של מנות ראשונות יפניות מסורתיות, ואופציות סושי וסשימי רבות עוד יותר. אז אוריאל התנדב לעזור לו וישר הזמין סאקה. כמה דקות וכמה כוסיות אחרי כן הצלחנו לבחור כמה מנות ראשונות מהתפריט העשיר (שחלקו כתוב בצורה סטנדרטית על נייר וחלקו כתוב בצורה שהיא גם סטנדרטית לסוג כזה של מקומות ונמצאת על שלטים על הקיר). אחרי כן הגענו לדבר העיקרי: סושי וסשימי.

tomoe (1 of 3)

אפשר להזמין קומבינציה אבל מנסיון העבר למדנו שהקומבינציה מספיקה לפחות לבן אדם וחצי אם לא בדוחק לשניים. למרות שתומר אמור כבר לסגל לעצמו הרגלים של אמריקה האמיתית, ולאכול בשביל גדוד ולדאוג לזרוק אוכל לפח – כולנו. החלטנו להזמין סושי וסשימי עצמונית. באותו יום היה במסעדה גם קיפוד ים (Sea Urchin – Uni うに) מהקרייבים וגם מיפן. תומר בחר לנסות אחד מכל סוג, והוא ואוריאל החליפו חוויות על עוד מאכלי גורמה שהם מחבבים כמו כבד אווז או כבד של מלאך ים כנוף (Monk fish). אמרתי לתומר ששמעתי שבג'ורגיה יש להשיג בשר דביבונים שנדרסו על ידי ג'יפ.

tomoe (3 of 3)

כשסיימנו לאכול הלכנו לשתות לבריאותו של תומר, ואחלנו לו ברכות כמספר הכנסיות שיהיו לו ליד הבית. אני בטוחה שהוא הדבר הטוב ביותר שיגיע לאיזור מאז המסע של גנרל שרמן באטלנטה, מקום שבו הדבר היחידי שיהיה יותר גדול מהאוטו שלו, זה הרובה שלו.

בהצלחה בדרום תומר, אל תשכח לכתוב, או לשלוח יונת דואר, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים שם.

***

השורה התחתונה: ארוחה לזוג תעלה באזור ה 100-120 דולר, תלוי כמה אתה רעבים וכמה האוריאל שלכם אוהב סאקה. נכון שיקר, אבל האיכות מצוינת והרבה יותר זול וכיף ממקומות יוקרתיים הרבה יותר. טיפה מעצבן שהם מקבלים רק מזומן או אמריקן אקספרס.

לפרטים נוספים: טומואה, רחוב תומפסון מספר 172. בדרך כלל אפשר לזהות לפי התור בכניסה.

[מסעדה] דירטי פרנץ' Dirty French

יש כאלה שאוהבים את ניו יורק וכאלה שלא, אבל מה שבטוח, תמיד מובטחות לכם חוויות מעניינות. חלקן אולי יהיו פחות טובות (כמו למשל שבאתם להתארח אצל חברים אבל החברים הלכו לישון מוקדם ולא שמעו כשדפקתם בדלת ובסוף אחרי שהשכנים צעקו עליכם שאתם עושים רעש והייתם צריכים ללכת לחפש חדר במלון באמצע הלילה) (סליחה גיא!) (או למשל שהמיזוג בבית של חברים שלכם התקלקל ולקחו אותכם לקולנוע כדי להתאושש שם במזגן אבל גם בקולנוע המזגן היה מקולקל) (באמת מצטערים גיא, לא ידענו!) (או שנסעתם לווילג' והחבר שלכם שיחק באייפון ולא שם לב שהגעתם לתחנה וירד בזריזות מהרכבת שנייה לפני שהדלתות נסגרו ואתם לא הספקתם לרדת גם) (באמת מצטערים גיא!) (או שלקחו אותך לנינג'ה) (הפקנו לקחים גיא, מבטיחים!) אבל חלקן דווקא יהיו מאוד טובות. כמו הפעם ההיא שהייתם בפארק וראיתם את הפריחה של הדובדבן, או מופע אומנות מפתיע באמצע הרחוב או ללכת למסעדה צרפתית יקרה ויוקרתית על חשבון החברים שלך שממש מצטערים, נורא, על זה שהם נעלו אותך מחוץ לבית.

גם דירטי פרנץ' עצמה היא חוויה, ואם הייתי צריכה לתאר אותה בקצרה הייתי אף מציינת את מולאן רוז'. כמו מולאן רוז', המקום תאוותני ודקדנטי, מענג וחזירי. כבר כשנכנסים אפשר לחוש בהילה המודרנית והשמנונית של המקום, החל משולחנות העץ הכבדים, וכלה בתרנגולים הפלסטיק הוורודים זוהרים שמעטרים את הקירות. כמו בבית בושת מאוד איכותי, מציגים לך את המאכלים שלך בשמם, למשל, כשהמאדאם המלצרית הביאה את קערת האוייסטרים שנוכל להתרשם מהן אישית ולבחור את האויסטר הספציפי שלנו (ספויילר: כל האויסטרים נראים אותו דבר, ולבחור צדפה לפי המראה שלה זה כמו ללכת למסעדה בעיר לפי המלצה של טריפ אדוויסור).

FullSizeRender (26)

הניחוח במקום הוא צרפתי בסגנון ים תיכוני, שלא לומר צפון אפריקאי, שלא לומר תקראו לזה פרומז' בלאנק כמה שאתם רוצים, זה עדיין לבנה, שלא לומר נו אז אתם יודעים להשתמש בזעתר. אבל אוי, כמה שזה טעים. שמנוני לעיתים, אבל טעים. כמו פיסת הלחם הכי מענגת שאיי פעם תאכלו, כמו שרק לחם טרי ורך ונימוח יכול להיות.

FullSizeRender (27)

האוכל עצמו הוא גם דקדנטי, כמו שרק סטייק שעולה מאתיים דולר יכול להיות. אבל מענג ברמות כל החושים, למרות שאחרי שאוכלים אותו מרגישים קצת תחושה של ריקנות (מטאפורית כמובן, הסטייק עצמו הספיק לשלושה אנשים). או בפעם אחרת שהזמנו עוף לשניים וקיבלנו אותו בתוך תרנגול זכוכית זהוב. כל מה שאכלנו פה היה סופר מדויק, סופר איכותי, סופר מענג וסופר מייאש, כמו שרק ארוחה של עשרת אלפים קלוריות יכולה להיות.

FullSizeRender (25)

אנחנו שולחים התנצלות אחרונה לגיא, שהזמין קוקטייל זוגי והבטחנו שנתחלק, אבל בסוף שתינו משהו אחר וגיא היה צריך לשתות את הכל בעצמו. נפצה אותך בפעם הבאה, מבטיחים!

השורה התחתונה: יקר עד אימה. אבל מותר מידי פעם להתפנק. המחיר לשלושה אנשים היה 400 דולר לפני טיפ(מתוך זה סטייק ב 188 דולר, ודרינקים ב 83 דולר). יקר, כבר אמרנו?

לפרטים נוספים: דירטי פרנץ', רחוב לאדלו 180