ארכיון הקטגוריה: טעים

מאונטיין בירד – צרפתית בלתי רגילה באיסט הארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למאונטיין בירד, הצרפתית המדוברת מבית היוצר של השפים הידועים לבית טג'ימה (שהם גם שפים וגם בעל ואשה) לא בגלל שהוא גזען, אלא בגלל שאם הוא היה רוצה לאכול עוף מטוגן שמבושל על ידי פרימיטיבים בסוף העולם הוא כבר היה הולך לקנטקי פרייד צ'יקן. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שנוסעים לצד המזרחי של העיר כדי לבקר בהפנינג של שבוע יפן בגרנד סנטרל. אוריאל מלמל משהו לגבי זה שהוא לא גיהץ את היוקאטה שלו ויאלץ לבוא בלבוש לא מכובד.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

מאונטיין בירד היא צרפתית מדוברת שזכתה לאינספור ביקורות מהללות ומתמחה באותה ציפור צנועה שכולנו מכירים, אבל הטייק פה הוא שהם מכינים את הציפור מכף רגל ועל ראש (או ליתר דיוק מכרבולת ועד כף הרגל) במיטב הטרנד הסביבתי והירוק החדש שטוען שיש לנצל את כל חלקי החיה למאכל ולא לבזבז אותה רק על חלקים "פופולרים" כמו חזה או פולקע. הטייק הנוסף הוא שהמסעדה נסגרה בגלל קשיי נדל"ן ורק לאחרונה נפתחה מחדש בגלגולה הנוכחי. ואיזה גלגול מצוין זה.

אוריאל קצת חשד כי הוא לא לא ראה את תקרת הכוכבים הירוקה המפורסמת של גרנד סנטרל, אבל ראה שישבו לידנו בשולחן חמישיית יפנים ומייד נרגע. כבר כשנכנסים לחלל הצר והארוך מרגישים תחושה עמוקה של שלווה ושל מקום חמים ו cozy במיוחד. מן נינוחות של בית כזאת, שמזמינה אותך להישען בסיפוק על השולחן ולדעת שהערב יהיה הצלחה וחוויה נהדרת, וזה עוד בלי להסתכל על התפריט.

IMG_8733

אחרי שמסתכלים על התפריט, עדיף להסתכל מחדש רק על הצד הימני שלו (משמאל כל מיני מנות של ירקות ועוד דברים שהם לא עוף, וזה לא ההתמחות של המקום, או כמו שאוריאל הסביר, לא הולכים לקנטקי פרייד צ'יקן ומזמינים סלט). אז בצד ימין של התפריט שלל מנות משלל חלקי עוף, כולן מעניינות וכולן מרגשות. כמו זאת למשל:

IMG_8735

זה נקרא שלל דגימות של חלקי עוף ומכיל כרבולת מטוגנת (רכה ונימוחה באופן מפתיע), מוס כבד (טעים שהגיע ביחד עם קעקוע זמני של זוג יענים), עוד משהו בצקי וטעים וכנף מצופה בכמהין. וזאת דוגמה מצוינת למה אפשר לעשות עם מקצועיות מרשימה ויצירתיות – להשתמש בכל חלק של החיה, מתוך כבוד לסביבה ולחיה עצמה ושיהיה גם מעניין וגם אסתטי וגם בעיקר – טעים.

גזרת המנות העיקריות מעניינת אף היא ואוריאל לקח את עוף היום שהיה עוף גיני שהוגש ביחד עם פירה ורוטב כבד אווז ועוד שלל ירקות. מנה מנחמת ובו זמנית מאוד מרשימה בביצוע המדויק שלה. אני לא הצלחתי להתאפק ולקחתי…שניצל. כזה של אמא. וכמובן שהשניצל של אמא שלי יותר טוב, אבל זה הזכיר לי לרגע את החום והטעמים של הבית (שזה לא בדיוק מה שאתה מצפה למצוא במסעדה צרפתית, אבל עדיין משמח).

IMG_8736

האכזבה היחידה שהייתה לנו קרתה כשאוריאל הזמין כוס יין והוא הוגש לנו מקולקל (באמת מקולקל, הברמנית רחרחה ועיקמה את האף שלה והתנצלה עמוקות) וגם כשפתחו בקבוק חדש הוא לא היה משהו. וגם האינטרנט שלהם נפל באמצע הערב ככה שמנות הקינוח התעכבו וגם לא היה ניתן לשלם באשראי. וגם הברמנית (שהתנצלה בינתיים על הקינוח) שכחה להביא לנו תה. שמתי לב שצפונית מרחוב 110 רמת השירות המסעדות נשארת מקצועית וחברותית, אבל הופכת להיות ברגעי משבר הרבה יותר מקרטעת.

אבל זה באמת לא היה נורא ולא הרס לנו את הערב הנפלא שבוא יכלנו להיאנח בסיפוק, לשלב ידיים, להביט אחד בעינו של השנייה ולרגל כהוגן על כל האנשים האחרים במסעדה. לפעמים צריך ימים כאלה שקר בחוץ ונעים וחמים בפנים.

אוריאל בכל זאת לא התאפק והלך לדבר עם הברמנית על נושא היין, ומפה לשם יש לו כרבולת, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: בסוף חזר האשראי אבל ירד היין והקינוח כפיצוי, כך יצא ששילמנו 100 דולר לארוחה זוגית כולל מס וטיפ. כנראה היה צריך לעלות קצת יותר אבל יחסית לצרפתיות מתחת לרחוב 110, המחירים זולים יחסית לכזה סוג של מקום.

לפרטים נוספים: מאונטיין בירד, רחוב איסט 110 מספר 251

 

 

 

וינטריה – מסעדה איטלקית אלגנטית ולא מחייבת בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל היה השבוע בכנס בסאן פרנסיסקו ולכן שאלתי את אורי ודרור אם הם רוצים לבוא איתי לוינטריה, מסעדה איטלקית/ספרדית מגניבה בהארלם. שניהם מייד הסכימו ואמרו שמסעדה בהארלם זה מגניב. אני חשבתי לעצמי בלב כמה שהם גזעניים וכטכסיס לגרום להם להסכים בכל זאת אמרתי להם שהולכים לבית של ארז לעבור על הפייפליין. הם שניהם התבעסו ואמרו שעדיף היה ללכת לאכול משהו, אבל הסכימו בכל זאת.

אז הלכנו.

כבר בכניסה למסעדה אורי שם לב שזאת מסעדה ומאוד שמח שאנחנו לא בבית של ארז עוברים על הפייפליין, אבל מייד דחפתי לו דרינק ליד מרשימת הקוקטיילים המצוינת שיש במקום כדי שירגע, והוא אכן נרגע. יש קסם מיוחד בלשבת במסעדה איטלקית, ועוד כזאת עם תפריט יין משובח בלי להרגיש מחוייבת להזמין יין ובלי לספוג את מבטי השטנה של אוריאל. מכיוון שחיכינו לדרור אכלנו בינתיים שלל נשנושים שכללו קלמרי מטוגן (דרור מת על קלמרי מטוגן ומגיע לו שאכלנו לו את הכל כי הוא איחר) וגם כדורי בשר עם גבינה בפנים על מצע של פולנטה עם עוד גבינה, שהיו מצוינים בצורה אובייקטיבית אבל היו אפילו עוד יותר טעימים כי עד שדרור הגיע סיימנו לאכול גם אותם.

כשדרור הגיע הוא התנצל על האיחור ואמר שהוא היה בבית של ארז ושלקח לו זמן למצוא את המסעדה, ושהייתי יכולה פשוט להגיד שנפגשים במסעדה אבל הזמנו מייד עוד מנת קלמרי כדי שהוא ירגע והוא אכן נרגע.

IMG_8555

הערב זרם ואיתו זרמו עוד מנות שהתחלקנו בהן: היה לנו סטייק עם צ'יפס סופר דק וארוך, דג ברנזינו, פסטה עם פטריות יער ועוד פסטה עם ראגו טלה. אם זה נראה המון אוכל לשלושה אנשים אתם צודקים אבל דעו לכם שהיינו ארבעה אנשים כי גם תמי באה. יש הרבה פחות לחץ כשאוכלים בלי אוריאל כי מותר להחמיא לשף על האוכל (בלי שאוריאל יעלב), אפשר לדבר על העבודה (בלי שאוריאל יתעצבן) ואפשר אפילו להחליף דיעות על נושאים פוליטים בישראל ובארה"ב מבלי לספוג 45 דקות של הרצאה נלהבת, או בלי שהמלצרית תתייאש. כל המנות שהזמנו היו סופר מדויקות, הפסטה לא הייתה רכה מידי, הרוטב לא היה שמנוני מידי, הסטייק היה חרוך בדיוק במידה הנכונה (וגם היה לו טעם כאילו הוא נצלה על הגריל) והדג לא היה יבש מידי. התקרית היחידה שנרשמה לרעתה של המסעדה הייתה כשקיקבלתי קוקטייל עם שני קשים לא שווים באורך שלהם אבל גם זה תוקן במהירה.

FullSizeRender (56)

אחרי ששבענו גם מהאוכל וגם מדיבורים על העבודה התפננו למשימה הבאה באופן נחוש ודיסקסנו את נושא הקינוחים. דרור ואורי שניהם זרמו ואמרו שאין להם בעייה עם איזה קינוחים ואיזה כמות של קינוחים נזמין, ודרור אף הציע שנזמין עוד מנה של קלמרי מטוגן לקינוח.

FullSizeRender (55)

אז חוץ מקלמרי מטוגן הזמנו גם זפולה, שזה קינוח איטלקי מסורתי שמורכב מבצק מטוגן עם שלל רטבי שוקולד וריבת חלב. הדפתי את הנסיונות של אורי לטעום מהמנה ונשכתי את דרור אבל שניהם היו בסבבה עם העניין הזה ופשוט הזמינו עוד זפולה והמלצרית בכל זאת התייאשה.

בדרך הבייתה לקחנו את הרכבת B הבייתה ושכחנו שהיא לא עובדת בלילה, אז פשוט לקנו את ה C במקום והגענו הבייתה בשלום שבעים ומרוצים.

לסיכום, וינטריה היא אחלה מסעדה לערב רומנטי נחמד או לנשנוש של יין עם קצת פסטה (או קלמרי מטוגן) באווירה סופר חברותית ונחמדה ושכמעט תמיד אפשר להזמין בה מקום מהיום להיום. בסיכום כולל, אורי ודרור הסכימו, פרוייקט הארלם לגמרי שווה את זה.

***

השורה התחתונה: 241 דולר לארבעה אנשים כולל דרינקים (אחרי מס, לפני טיפ) זה לא עסק זול, מצד שני, זה עדיין הרבה יותר משתלם ממסעדות דומות בשכונות יותר דרומיות.

לפרטים נוספים: וינטריה, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2211

פייב אנד דיימונד – בראנץ' מצוין ומיוחד בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת לבראנץ' בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא ראה בתפריט שיש שם ארוחת בוקר בסגנון דומיניקני והוא שמע שיש התפרצות של וירוס הזיקה באזור.  אז כדי לשכנע אותו טענתי שמחלקים שם בחינם זריקות חיסון נגד שפעת ושהוא באמת נראה קצת חלוש לאחרונה. אוריאל מלמל משהו ברטנוניות לגבי זה שהוא כבר קיבל זריקת חיסון נגד שפעת השנה, אבל שיהיה מעניין לדבר עם הרופא ולוודא איזה סוגי שפעות כלולים בחיסון הספציפי הזה ושאם הוא היה יודע מראש הוא היה עושה מחקר סטטיסטי לגבי התפרצות מחלות בניו יורק בשנים האחרונות אבל שאין לו זמן.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

כשהגענו למקום אוריאל קצת חשד כי הוא לא ראה שום אנשים בחלוקים לבנים וגם היה שלט גדול שכתוב עליו "התשלום במזומן בלבד" אבל בינתיים שמנו לב שבמסגרת הבראנץ' יש שתייה ללא הגבלה וקיבלנו החלטה אסטרטגית להתמקד במימוזה במימוזות.

הבעייה העיקרית של בראנץ', וכבר דיברנו על זה הרבה פעמים היא הגיוון. כמה אפשר לאכול ביצה עלומה עם בייקון עם פולנטה? נראה שבכל המקומות יש תמיד את אותו תפריט בראנץ'. ובכן, בכלל זה שווה לצאת קצת מהשכונות התיירותיות ולהנות מחוויה קצת יותר מיוחדת.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בהארלם בניגוד לשכונות יותר מפונפנות היא ההרגשה שמתייחסים אליך כמו אל בן אדם. אתה נכנס ואומרים לך בוקר טוב. אתה מתיישב במקום ושואלים אותך אם היה לך טעים, ובאמת רוצים לדעת אם היה טעים. מציעים לך את השתייה ללא הגבלה במסגרת הבראנץ' ולא סתם שתבזבז כסף.  אכלתי בהרבה מסעדות יקרות וכמה שהשירות היה מצוין ככה רוב הזמן הוא גם היה בלתי אישי. ולפעמים, זה נחמד לדבר עם בני אדם ולא עם רובוטים שתוכנתנו להיות "שירותיים".

הכוכב של ארוחת הבוקר פה הוא כמובן העוף המטוגן, שמגיע עם שני פנקייקים עבים ואוורירים. אני מבינה שבשביל הרבה קוראים עוף היא מנה מתקדמת של צהריים, ופנקייק זה בכלל לא קשור, והם צודקים. בצורה מסורתית עוף מטוגן צריך להגיע עם וואפלס (כמו וואפל בלגי) במיטב המסורת של סול פוד בארצות הברית. אבל נלך רגע אחורה. העוף מטוגן כמו ששניצל מטוגן, אחרי שהוא כוסה בבלילה ופירורי לחם, למה? למה לא סתם לכבס אותו למוות במרק עוף? או לשים בתנור?

IMG_8522

ובכן, פה ההקשר ההיסטורי נכנס לפעולה. לטגן דברים בשומן היא הדרך הכי יעילה מבחינת זמן ותקציב להכניס בהם כמה שיותר קלוריות. והרבה קלוריות במעט כסף ומאמץ יכול להיות נושא מאוד חשוב בשבילך, למשל אם אתה עבד, למשל אם אתה עבר שחור שעובד במטעים כל היום.

היום היחס לקלוריות הוא דיי הפוך. הקלוריות הן אויב שיש להילחם בו וכדי להתמודד עם רגשי האשמה השקעתי הרבה באסרטגית המשקאות לעיל. העוף פה הוא חלומי, קריספי לאללה, מתובלן היטב והפנקייקים הם צמריריים כל כך, ותתפלאו כמה שילוב של מייפל על כל העסק הזה הוא תענוג לחיך ומחזיר משמעות לחיים, אפילו לאנשים כמו אוריאל שצריכים ליסוע לקונצרט של ג'סטין ביבר לכנס אבטחת מידע ביום ראשון.

עוד מנה מיוחדת ומעניינית הייתה הארוחת בוקר הדומיניקנית שהוזכרה לעיל. על עיסה של פלנטיין מטוגן חיכו לנו שתי ביצי עין, נקניקית צ'וריזו חריפה, גבינת חלומי מטוגנת ובצל מוחמץ. כל הפחמימות והשומן והניחוחות הדרושים להתחיל את היום.

IMG_8525

התפריט לא מאוד נרחב ואפשר להזמין עוד כמה מנות בצד אם אתם שלושה אנשים. בין העוף לביצה למק אנד צ'יז למימוזות פחות או יותר התפוצצנו, אבל זה גם בגלל שתמי לא סוחבת בעלייה.

פייב & דיימונד הפך להיות השבוע לאחד המקומות האהובים עלי ביותר, בין האווירה הקזו'אלית והחברותית, לאוכל הטעים, לשכונה המעניינת. ונראה שהולך להם קצת קשה בזמן האחרון, לפי העובדה שהוגש רק חלק מהתפריט הבוקר שלהם ושהתשלום במזומן. אז בואו בהמוניכם! כן, אתם, כל שלושת הקוראים של הבלוג! (כן אורי, גם אתה).

אחרי הנקניקיה והבצל והכל אוריאל ניסה לנשק אותי. מפה לשם יש לו נימול בכף הרגל, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

לקריאה נוספת – כל המסעדות בהארלם.

***

השורה התחתונה: 115 דולר לשלושה אנשים למלא אוכל ודרינקים חופשיים? להיט!

לפרטים נוספים: פייב אנד דיימונד, שדרת פרדריק דאגלס מספר 2071

 

 

פיוז'ן אפריקאי-אמריקאי במסעדת הססיל בהארלם, וזה מעולה.

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למסעדת פיוז'ן בהארלם, ולא סתם פיוז'ן אלא פיוז'ן של קיבוץ גלויות אפריקאי, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שהוא חושב שכשמבשלים בסגנון פיוז'ן לפחות אחד המטבחים אמור להיות סביר, ושהוא לא מכיר אף מטבח אפריקאי שאפילו מתקרב לסביר. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שהולכים לסדנת קצבות עם קופון שקניתי בגרופון. אוריאל מלמל משהו ברטננויות לגבי זה שאם הוא היה יודע מראש הוא היה משחיז את הסכין קצבים שלו ושלגעת בסכין של טבח אחר זה כמו לגעת באשכים של טבח אחר, וזה טוב רק אם האשכים כבר מטוגנים ונמצאים על צלחת.

אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

בהתחלה אוריאל קצת חשד בגלל שהוא לא ראה אנקולים או פרות או את רוקי אבל הסברתי לו שקודם יש חלק של הרצאה ורק אחרי כן החלק המעשי. ואכן הגיע המלצרית והסבירה לנו על המקום, שזה אוכל בהשראת הגלות האפריקאית כלומר אוכל שאפריקאים בישלו בכל המקומות שהם הגיעו אליהם בעולם, מאפריקה לאסיה לדרום אמריקה בין אם כמתיישבים או בין אם כעבדים. היום, מהגרים מהרבה מאוד מהתרבויות האלה גרים בהארלם ולכן אפילו עוד יותר כיף ללכת למסעדה הזאת.

IMG_7542

למזלנו, הזמנתי עוד כמה חברים למסעדה ככה שיצא לנו להתנסות במגוון מנות ראשונות ומגוון מנות עיקריות. מה זה פיוז'ן אפריקאי אמריקאי אתם שואלים? ובכן, זה הרבה מנות עם תבלינים עזים ולא מוכרים. טעמים חזקים. מנות שלא מנסות להרשים בעדינות או בתחכום שלהם אלא פשוט אוכל טעים וצבעוני על הצלחת. כמו מה למשל? כמו למשל כופתאות עם בשר עז מטוגן ברוטב פירי פירי. שזה אחד הדברים הכי רכים ונימוחים שאכלתי מחיי. כמו למשל צלעות טלה שהיו כל כך רכות ונימוחות שהן פחות או יותר נזלו מהעצם והגיעו עם רוטב חריף וגם קצת יוגורט כדי לאזן את הכל. כמו למשל דג מטוגן שמגיע על מצע של גרגירים כלשהם עם ירקות ירקותיים, או למשל הבמיה המטוגנת והמתובלנת או הברוקולי ג'ינג'ר. או בקיצור, הבנתם.

FullSizeRender (31)

האמת, לא הבנתם, כי עד שלא מגיעים למקום וחווים את כל הטעמים בעצמכם קשה להבין מה כל כך מרשים שם. אבל מהקוקטיילים המעניינים שיש בתפריט, העובדה שכמעט תמיד אפשר לעשות הזמנה באותו יום ולא שבועות מראש, המוזיקה הנעימה, השיחה הקולחת, המלצרים החביבים (אם כי קצת איטיים ) והמחירים הנוחים קל מאוד להתחיל להבין. עדיין יוצא בדרך כלל בסביבות שבעים-שמונים דולר לראש, אבל זה כולל דרינקים והמון אוכל ואווירה כל כך מיוחדת.

IMG_7544

אם לא הבנתם, זאת אחת המסעדות האהובות עלי ביותר בעיר, למרות שהשירות שם יותר חביב מאשר יעיל. אוריאל קיטר בגלל שהם התעכבו עם הגשת הדרינקים והוא נאלץ לנהל שיחה עם קולגות שלי בעודו פיכח.

לסיכום אוריאל עכשיו קצת בטראומות נפשיות אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

***

השורה התחתונה: באזור 70-80 דולר לראש, כולל דרינקים.

לפרטים נוספים: הססיל, רחוב 118 מספר 210.

אוהבים את פרוייקט הארלם? לפוסטים נוספים על הארלם.

אביסיניה – מסעדה אתיופית בהארלם

הארלם, שהיא ללא ספק אחת השכונות המגניבות ביותר בעיר לא מיוצגת מספיק בבלוג, אז החורף אני מתקנת את העניין (בכל זאת שנת בחירות) ועד סוף מרץ נכתוב על כל המסעדות והברים שאנחנו הכי אוהבים בשכונה. הולך להיות חורף חם ומגניב!

***

אוריאל הסביר שהוא לא רוצה ללכת למסעדה אתיופית בהארלם, לא בגלל שהוא גזען או משהו אלא בגלל שברמה העקרונית אין הגיון בללכת למסעדה מארץ שידועה בעיקר בדיזנטריה ורעב. אז כדי לשכנע אותו אמרתי לו שדניאל בולוד פתח מסעדה חדשה בהארלם בסגנון צרפתי מרוקאי (דרום מזרח מרוקו). אוריאל מלמל משהו ברטננויות לגבי הטרנד הלא מוצלח (לדעתו) של הוספת אותנטיות יתר למסעדות צרפתיות אבל הסכים לבוא בכל זאת.

אז הלכנו.

שתבינו שאוריאל הוא פילוסוף ברמה רוחנית ככה שלא תמיד הוא מוצא דברים שנמצאים בדיוק מול העיניים שלו (כמו למשל כשהוא התעצבן כשהחבאתי לו את הממתקים על השולחן בקופסה שלהם איפה שהוא השאיר אותם או כשהוא הזמין ארבעה בקבוקים של שמפו רק כדי שאני אוכל לצרף אותם ל 16 שכבר היו בארון) אז הוא לא כל כך חשד כשנכנסנו למסעדה בלי שהייתה שם מארחת או שלט של דניאל בולוד. הוא כן הרים גבה ותהה למה דניאל מעצב מסעדות כמו סטייקות באזור התעשייה של אזור אבל הוא ענה לעצמו (לא בצורה גזענית כמובן) שזה כנראה כדי שהעיצוב ישתלב עם רוח השכונה.

למרות זאת, אחרי רבע שעה שבה לא הונח לנו סכו"ם על השולחן ואוריאל לא מצא תפריט יין הוא התחיל להיות קצת יותר חשדן. שתבינו, שזה קטע של מסעדות אתיופיות: מנות האוכל מוגשות על מצע של אינג'רה, שזה מן ספוג לחם נטול גלוטן דק שמשמש גם כמצע הגשה וגם כסכו"ם והאטיקט הנכון הוא לאסוף עם הלחם מעט מהאוכל ולהכניס ישר לפה. בחרנו בקומבינציה משולבת של ירקות עם בשר.

עבורי, זה היה תענוג שאין כמוהו גם בגלל שיכולתי לאכול עם הידיים, גם בגלל שהיה מבחר מאוד גדול של מנות לטעום ממנו, גם משילוב הטעמים החדש (והטעים) (ברובו) אבל בעיקר מהמבט המבועת של אוריאל שהצליח למצוא רק יין דבש בתפריט. (בציר תימן 1990 שידוע באיכותו בגלל שבאותה שנה צפון תימן ודרום תימן התאחדו).

מבחינת הקומבינציה, היה לנו קיפטו, שזה מן בשר בסגנון טרטר (בכל זאת הבטחתי לאוריאל אוכל צרפתי), דרק טיפס, שזה בשר עם בצלים ופלפלים שהיה דיי חריף ועוד סוג של תבשיל קדירה. הבשרים היו חביבים אבל הלהיטים הגדולים של הצלחת היו ללא ספק הירקות:עדשים ברוטב כלשהוא, ירקות ירוקים כלשהם ברוטב כלשהוא, סלק מבושל בתבלון כלשהוא ושעועית עם גזר ברוטב שום (בכל זאת הבטחתי לאוריאל אוכל צרפתי). למרות שחלק מהדברים היו ברמת חריפות קצת גבוהה מידי לטעמי (קרי: כל מנת חריפות גבוהה מבורשט) זללתי בהנאה את כל המגש. אני אוהבת אוכל מעניין שאף פעם לא הכרתי ודרכו לגלות תרבויות חדשות.

בחיי שאין זווית שמחמיאה למנה הזאת

בחיי שאין זווית שמחמיאה למנה הזאת

באיזהשהוא שלב אוריאל שפשף את העיניים וכנראה היה לו עוד קצת מהחריף על היד כי הוא התחיל לבכות, למרות שהוא טען שזה רק כאבל על האוכל הצרפתי שהוא לא אכל היום.
לסיכום, אוריאל עכשיו עיוור בעין ימין, אבל בסיכום כולל פרוייקט הארלם לגמרי היה שווה את זה.

***

השורה התחתונה: 60 דולר לזוג כולל טיפ, וכמובן, כולל כוס יין דבש.

לפרטים נוספים: אביסיניה, רחוב ווסט 135 מספר 268

מסעדת דגים פשוטה וקלילה בנוליטה בניו יורק

אחת הדרכים הכי משעשעות לטמטם את אוריאל זה לטעות בכוונה בעובדות היסטוריות. כל מה שצריך לעשות זה להפטיר "נו בטח שהמכבים עשו מרד בל"ג בעומר, זה היה בגלל שאנטיוכוס לא הרשה להם לשאת יותר מאישה אחת" או "בן פרנקלין מופיע על השטר של 20 דולר כי הוא המציא את הדואר?" או אפילו "אז אם מורדור זה כמו גרמניה במלחמת העולם השנייה, מכרות מוריה זה כמו רוסיה?" ולצפות באוריאל מתחלחל, נושא נאום של עשרים דקות על ההיסטוריה של מלחמות השושנים באנגליה ומסיים במחקר של יומיים בוויקיפדיה, רק כדי שאני אענה ב"אה, וואלה?" ואשכח את הכל תוך דקה. עוד דרך אפקטיבית לשגע את אוריאל היא להחביא לו את הדברים שלו ממש מול העיניים. למשל, לשים את הנרתיק של המשקפיים על השולחן בכניסה במקום על השידה ליד המיטה, או לשים את הפלאפון שלו על הכרית ולצפות בשעות של כיף והנאה בעודו הופך את הבית לחפש את החפצים שלו. אבל ללא ספק הדרך הכי אפקטיבית היא לענות ב "לא יודעת, משהו קליל", כשהוא מסמס לשאול מה אני רוצה לאכול הערב ולראות את המוח שלו, מילולית, מתפוצץ.

זה לא שזה לא נחמד לקבל ארוחת ערב גורמה מוגשת לשולחן כל ערב. בין היצירות מהשבוע האחרון יש למשל ריזוטו חיטה וסלק, צדפות עם קציפת ים ורוטב שוקולד לבן ועופיונים ביין עם שאלוטים ופורצי'ני, ולא שאני לא מאוד מעריכה את המאמצים, אבל בתור מי שאמורה לנקות את הכל הרבה פעמים בא לי משהו יותר קליל. קליל, בשביל אוריאל, זה רק ארוחה של ארבע מנות (לא כולל קינוח) (וגבינות) ככה שאתם מבינים שחיי נישואים זה דבר לא קל.

מזל שיש את סימו'רס.

בסימו'רס, הדברים פשוטים מאוד. יש כמה דגים טריים שהם הביאו מהשוק היום, ואפשר לבחור אחד ואת הרוטב שלו. הדג יגיע ביחד עם שלוש תוספות שיש להם היום (בדרך כלל ירקותיים ומה שבעונה) וסגרנו את עניין ארוחת הערב. תכל'ס, זה אוכל שמרגיש בריא, לא יקר ובעיקר – לא דורש המון מחשבה. הדגים תמיד טריים והתוספות תמיד טעימות. והכי חשוב – הבחירה היומית הקשה יורדת למינימום. תבחר דג. תבחר רוטב. סיימנו. איזה יופי.

IMG_7894

למען ההגינות, אני אציין שיש להם עוד כמה דברים בתפריט, ניסינו את הטאקוס הטעימים שלהם וגם את הסבצ'ה, והכל היה נחמד אבל הסיבה העיקרית ללכת לשם היא כדי לאכול ארוחת ערב לא יקרה (22 לדג והתוספות), לא מסובכת, אבל מאוד טעימה. הדבר היחידי שאני לא אוהבת בסימו'רס שמונע ממני לחזור לשם שלוש פעמים בשבוע זה האפלוליות, והרעש. אם באים מספיק מוקדם, או כשיש מזג אוויר יפה והחלונות פתוחים אז זה לא כל כך מפריע, אבל כיאה לשכונה מהודרת כמו נוליטה, לקראת הערב האורות מתעמעמים ונעשה צפוף, ורועש, במיוחד אם הושיבו אותכם באחד מהשולחנות המשותפים. מצד שלישי, זה מונע ממני להמשיך לטמטם את אוריאל עם שאלות כמו "אם רוב האנושות הם צאצאים של ג'ינגס חאן, איך זה שלסינים אין זקנים?" ו – "בטח שאני יודעת מי זה מונטיפיורי, זה בעלה של יהודית" וכך נשמר שלום הבית שלנו.

שווה מאוד לנסות אם אתם באזור ואתם מחפשים לנוח קצת, ולאכול משהו קליל ולא מחייב. שווה עוד יותר להשאיר תגובות עם ציון עובדות היסטוריות לא מדויקות כרצונכם כדי לשגע את אוריאל!

השורה התחתונה: 60 דולר לשני אנשים, כולל מס וכולל ראשונות זה דיל לא רע,במיוחד בהתחשב באלטרנטיבות.

לפרטים נוספים: סימורס, רחוב ברום 390

אהבתם את הפוסט הזה? קראו על עוד מסעדות לא יקרות בניו יורק.

[מסעדה] קלוק טאואר The Clock Tower

ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את גיא, חבר טוב שבא להתארח אצלנו מידי פעם ואני עושה לו רצח אופי בבלוג. מה שאתם לא יודעים על גיא זה שהוא נצר לשושלת טורקית מלכותית, ודם אצילים זורם בעורקיו. למעשה, ראש הבית שלו הוא המרקיז ד'גוזון וגיא בילה את ילדותו באחוזה מפוארת בפרבר שקט לא רחוק מאנקרה. הסיבה שאני מציינת את העובדה הזאת היא בגלל שאחרי כל הפאדיחות שעשינו בזמן האחרון (נעלנו אותו מחוץ לבית ללילה שלם, הכרחתי אותו ללוות אותי למוזיאון הרכבת התחתית ואוריאל חפר לו במשך שעה וחצי על דייב ארנולד) הפעם כשגיא ביקר החלטנו לקחת אותו למקום ראוי לבני אצולה, והישר אל תוך מגדל השעון.

אתם מכירים את הבניין הזה. ראיתם אותו כשעברתם ליד מדיסון סקוור פארק בדרככם לאיט-טלי, או כשנשנשתם המבורגר בשייק שאק. הוא לבן וארוך ומחודד ויש בו ארבעה שעונים – אחד בכל צד של הבניין.

הסיבה שהמקום הזה מתאים לבני מלוכה היא שבוודאות מלאה של 100% יש מישהו במטבח שכל התפקיד שלו הוא לקלף עגבניות שרי. באמת, בא בבוקר, מקלף עגבניות שרי. עד שהוא יוצא בערב – קילוף עגבניות שרי. בא שוב בבוקר, חוזר לקלף. חוזרת מהפסקת סיגריה, מקלף. עובר דרך פורטל לתוך עולם מקביל שבו כל האנשים בדיוק כמונו רק שכולם חולקים שנאה עזה לבצל ירוק וקינמון, ומקלף. אחרת אי אפשר להסביר את הסלט הבא:

FullSizeRender (48)

גיא אמר שזה מזכיר לו את נוף ילדותו שם היה איש שכל תפקיד היה לקרצף תאי עור מהחאמאם. גם המלצר הסנוב הבריטי לא הרתיע את גיא אלא הזכיר לו את הבאטלר האישי שהיה להם באחוזה ושלימד אותו פוקר. מבחינת עיצוב, המקום עצמו נראה כמו אחוזה, עם פורטרטים של סלבריטאים תלויים מכל קיר, חדר שלם מצופה קטיפה סגולה ומיועד אך ורק למשחק פול (גיא אמר שאצלם היו חדרים שלמים מוקדשים למשחקי מנגלה).

FullSizeRender (45)

עכשיו בואו נתחיל לדבר על האוכל. ונתחיל בזה שאני שונאת בריטים וכל דבר בריטי. כבר ציינתי את שנאתי העמוקה לרבעיית המחוצ'קנים המעצבנת לביטלס ולזה אני מוסיפה את סיר ג'ון הרינגטון (המציא את השירותים), וויליאם אוקאם (ממציא חוק תער אוקאם) וקולין פירת (הוא פשוט מלא בעצמו) ככה שהגעתי מוכנה לגמרי לתעב את המקום ממעמקי נשמתי. מה שהיה תוכנית מצוינת חוץ מפרט אחד קטן:

טעים פה. נורא. טעים ברמת "מישהו קילף לי את העגבניות שרי".

FullSizeRender (47)

על פניו התפריט נראה סטנדרטי ומשעמם. ביצים, סלטים, ארוחת בוקר אנגלית. מצד שני, כל אחת מהמנות פה הפתיעה עם טוויסט מודרני. הסלט לעיל? יש בו ג'לי בזיליקום שמרענן את הפה עם כל נגיסה. הטרטר? עם ציפוי קטיפה מעל לאקסטרא נימוחות. אם כבר, הדבר היחידי המשעמם היה הארוחת בוקר האנגלית, אם כי אוריאל טוען שבכל מקום שיש בו נקניק דם, שורה בו שמחה וסיפוק.

אגב שמחה וסיפוק, קוקטיילים. ויש הרבה לבחור מהם. אני פחות אהבתי שהם היו קצת גימיקיים (להגיש קוקטייל בכוס זכוכית בצורה קרטון חלב, היהיהי אני בת שבע. יש בקוקטייל אחר פרחים, הו, אני כבר מרגישה כאילו אני בקאריביים!) אבל הביקורתיות שלי כלפיהם ירדה ככל שהתקדמתי בקצב השתייה. בדרינק השני חשבתי שהגימיקים חמודים. בדרינק השלישי התעלפתי מתחת לשולחן ועשיתי פאדיחות ובדרינק הרביעי ניסיתי לגרור את אוריאל יחד איתי מתחת לשולחן וכבר לא היה אכפת לו שאני עושה פאדיחות.

FullSizeRender (46)

מצד אחרון, יקר פה. חמישים דולר לראש ומעלה, וזה עוד בלי הדרינקים. דיי יקר לארוחת בוקר, אבל לבלות זמן איכות עם בני מלוכה – זה פרייס לס. אני מציעה לבוא לפה כדי להרשים ולהתרשם, בליווי בני מלוכה או בשביל להרשים אנשים אחרים ולהעמיד פנים שאתם יודעי דבר. רק לא לשכוח לעבור אחרי כן גם במוזיאון הרכבת התחתית להגברת האפקט.

***

השורה התחתונה: גם אם מתחלקים בכמה מנות, בסוף זה תמיד יוצא בערך חמישים דולר לבן אדם – לבראנץ'. ארוחת ערב יקרה יותר. עדיין שווה את זה בשביל האפקט.

לפרטים נוספים: הקלוק טאואר, שדירת מדיסון מספר חמש (כניסה מרחוב 24)

 

[מסעדה] קוואליטי מיטס Quality Meats

לגור ביחד עם שף מקצועי זה לא תמיד כזה כיף כמו שזה נשמע. כלומר, זה מאוד כיף לחזור כל יום הבייתה לאסקרגו ברוטב ביף בורגניון, עם סופלה גרניט מוקרם עם ג'לי משמשים ומקרוני כמהין אבל ביחד עם חיי האמברוסיה והנקטר יש גם את הצד היותר משמין אפל. הצד שבו צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי לחכות בתור בשוק האיכרים למשלוח חד פעמי של עגבניות אנטרוביס מפוספות, או להגיע הבייתה ולחפש מקום לכור היתוך הגרעיני (הנייד) שאוריאל קנה במטבח הכבר מאוד קטן והכבר מאוד עמוס שלנו. שצריך להמשיך להחמיא לאגו של הגאון היצירתי, גם כשלפעמים המתכונים קצת פחות מצליחים (מישהו אמר פתיתים ברוטב נוטלה?) אבל ללא ספק תופעת הלוואי הכי מדאיגה בנושא היא הזלזול האוטומטי שאוריאל מפגין בכל מסעדה שאנחנו הולכים אליה. תהא זאת מסעדת כוכב מישלן נוצצת או דוכן אוכל רחוב צנוע, תמיד הטקס מתחיל בטעימה של אוריאל, מלמול, מצמוץ ובסוף השאלה הקבועה:

"אני מכין את זה יותר טעים, נכון" ?

ואוי לי אם אני אגיד שלא, כי המבטים הנעלבים שאני אקבל לשארית הערב הם רק התחלת מסע הייסורים. במהלך השבועיים שאחרי אוריאל יפסיק להכין אוכל ובמקום ינבור באינקצלופדיות של תזונה, יפרוץ לדאטהבייס של המסעדה כדי להשיג את שמות הספקים ויתגנב למסעדה דרך המרתף כדי לצפות בטבחים מכינים את המנה ובמהלך השבועיים שאחרי כל מה שאוריאל יעשה זה להכין את המנה שוב ושוב עד שהוא יצליח (או עד שהוא ישבור את רוחי) עד שאפשר להכריז על ניצחון האור על פני החושך אוריאל על פני המטבחים המקצועיים.

אז תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשהלכנו לסטקייה הטרנדית קוואליטי מיטס ואוריאל טעם, מלמל, מצמץ ואז פלט:

"וואו, יותר טוב משלי".

אחרי שסיימתי לטפס חזרה לכסא ונגסתי בסטייק הבנתי על מה העניין. אנחנו מדברים פה על קראסט כל כך קראנצ'י שראוי להנהיג עבורו מרד ועל בשר כל כך רך ועסיסי מפנים שכמעט ציפיתי שמתתיהו הכהן יתגלה אלי מתוכו. יתכן שכן או לא היו תוספות שונות ומשונות אבל ללא ספק הבשרים היו החגיגה הגדולה של הערב.

FullSizeRender (44)

החגיגה השנייה של הערב הייתה ההימור על היין. המגוון רחב (ויקר) אבל יש אופציה להזמין פשוט יין בשיטת לוטו – משלמים 75$ ומקבלים שאריות של בקבוקי יקרים אחרים שסועדים אחרים לא סיימו שרוקנו לתוך מיכל מיוחד בקבוק כלשהוא שהסומלייה שם בצד לאותו ערב. ומה שהגיע לנו היה יין שהערך המסחרי שלו שווה הרבה יותר – [שקר כלשהוא] מבציר [שקר אחר כלשהוא] שהיה הפתעה נעימה ביותר.

FullSizeRender (43)

החגיגה השלישית של הערב היה שליווה אותנו איש יקר ומיוחד בשם דויד, ואשתו למודת הסבל (ישבה ליד אוריאל) ושני אלה, מלח הארץ, מבקרים לראשונה בניו יורק ככה שצריך היה כבר מייד לפצות אותם על הערב הקודם שגררנו אותם למסעדה יפנית אסלית וניסנו לשכנע ואתם לאכול כרבולות עוף בשביבי דגים. אז הערב הלכנו על משהו יותר אמריקאי, ואין אמריקאי כמו סטייק, יומרנות וזלזול של מלצרים.

זה כבר סוג של קטע כזה, שבכל מסעדת סטייקים שמכבדת את עצמה, המלצרים המבוגרים בזים לסועדים – ואם קיבלתם גם גלגולי עיניים אז צ'ופרתם באופן מיוחד. עוד מאפיין של כל סטיקיית עילית הוא הגנדור והראוותנות (בכל זאת, אתם עוד שנייה הולכים להוריד פה איזה מאה דולר לראש) אבל מה שעוד אהבנו כאן הוא שהמקום סופר טרנדי ויומרני-היפסטרי ולא יומרני-ויקטוריאני.

מה שכן, יקר פה. מאוד. סטייקים זה תמיד עניין לא זול אבל ביחד עם היין, כמה צדפות לנשנוש ואיזה תוספת או שתיים, המחיר עולה בקלות מעל מאה דולר לבן אדם.  ולכן אוריאל ממשיך לטעון שמטעמים כלכליים בלבד מגיע לו לקבל מקרר ישון והוא כבר נרשם לקורס קצבות ויישון בקר, וזאת הסיבה שבחדר האורחים תלויה גוויה של פרה עם אנקול מהתקרה, מה שהולך לשרת כאלמנט עיצובי נאה בפעם הבאה שאורחים מכובדים באים להתארח. זאת פעם אחרונה שאני מסכימה על אוריאל על משהו.

***

השורה התחתונה: כבר דיברנו. 100+ לראש. פלוס פלוס אם אתם חובבי יין.

לפרטים נוספים: קוואליטי מיטס, רחוב 58 בין 5 ל 6

[מסעדה] פארם Parm

הדיל עם מיירה ועדי הוא כזה: לי מותר לגרור אותן למקומות מרוחקים ושכוחי אל ולשכונות הזויות בברוקלין, ולהן מותר להתקשר אלי בכל שעה משעות היום ולבקש המלצות מאוד ספיציפיות למסעדות ("אני צריכה מקום באפר ווסט סייד שמתחיל באות גימל ויש בו יותר מעשר מנות צמחוניות אבל לא יותר מעשרים ועם אור חלש. כי הוא רגיש לאור", או, "את מכירה מסעדה שמרגישה יקרה אבל היא זולה ושהמלצריות לובשות חצאיות קאן קאן?" וכו' וכו').  אבל מיירה תמיד מבטיחה שהיא תכתוב לי פוסט אורח לבלוג ואף פעם לא מקיימת, ולכן הפעם כשהן היו זקוקות להמלצה על מסעדה שגם תהיה באפר ווסט סייד וגם איטלקית וגם תוך חמש דקות כי תיכף ארוחה מפסקת, סחטתי אותה להבטיח לכתוב פוסט אורח, והנה הוא לפניכם:

***

"טוב, אז עושים אצלי כיפור?" סמס לא קשור מעדי באמצע החיים. " המממ…" מה כיפור עכשיו, מתי זה בכלל ומה עכשיו יום וחצי באפר ווסט סייד…אבל במחשבה שניה, מסורת וזה- ואם כבר להתקע איפשהו בכיפור, אז לפחות באפר ווסט, הרי ממילא אין שם כלום… " את יודעת מה- יאללה, זורם". "יאי" היא צהלה- " נרכיב פאזל של מלא חלקים! אני כבר הולכת לקנות!"
יום כיפור, פאזל…. נו מיילא, חשבתי לי ביידיש, עכשיו לקחת חופש, לתכנן ארוחה מפסקת וזה, מזל שגם ככה לא אמורים לאכול המון ישר לפני צום, בטח נתארגן על איזה משהו קטן בבית, אולי חביתה. אז זהו- מסתבר שהעקרון המנחה שעדי סחבה מבית הוריה הוא לאכול והרבה, אם אפשר בעיקר פחמימות וכמה שיותר- כי הרי עכשיו לא נאכל כלום 25 שעות תמימות! הו לא! ( בינינו, עברתי לפחות עשר דיאטות שונות ומשונות שהיו יותר קשות מזה).
אז ישבתי והסברתי לחברתי היקרה שאין מצב שאני טוחנת את הנשמה לפני כיפור, זה לא בריא ומכניס את הגוף לפאניקה וכו, וכו, וכו… באיזשהו שלב הפסקתי להקשיב לעצמי ואמרתי,יאללה- נזרום.
טוב, אז ארוחה מפסקת, כן? עד בוקר יום הצום עדי עוד התלבטה אם לבשל או לצאת לאכול בחוץ- בסוף היא החליטה לבשל. אז כמובן שיצאנו לאכול בחוץ.
אפר ווסט סייד, כבר אמרנו? אז היות ולי אין מושג במה קורה בשכונת המשפחות שכוחת האל הזאת מחד, אך עדיין יש לי סטנדרטים לא נמוכים מדי לגבי כל מה שקשור לאוכל מאידך ( בכל זאת, כיתתתי את רגלי וכרטיס המטרו שלי הרחק ממקום הצייד הטבעי שלי- השכונה ההו-כה-מגניבה-  לואר איסט סייד…)- הטלתי על עדי את המשימה המאתגרת למצוא לנו מסעדה הולמת להכין את נפשותינו לייסורי הצום.
מכיוון שלמרות הפצרותיה של עדי לא הסכמתי בשום פנים ואופן ללכת למסעדה איטלקית רנדומלית שמציעה רק פיצה ופסטה (נו כבר! לא אוכלים פחמימות לפני צום).
החלטנו, לאחר דיונים מתישים והרבה בגלל שעדי שלפה את מילות הקסם " יש איזה מקום שתומי המליצה עליו.."  ללכת למסעדה איטלקית לא-רנדומלית שבכלל על פי ילפ מכינה בעיקר סנדוויצ'ים. סנדוויצ'ים?! תומי?! ?הרמתי גבה והטלתי ספק. אבל נו, מיילא, מה זה משנה, הרי ממילא אני רק אוכל סלט. אולי גם איזה מרק.. משהו קל, כן? (אגב, בטח קשה להבחין, אבל אני דווקא לא פולנייה)
אז קבענו בפארם. כמובן שלמרות שאיחרתי בכמה דקות, הגעתי לפני עדי וכבר הספקתי להזמין לי כוס רוזה איטלקי על הבר ( אה, גם לא ממש מומלץ לשתות אלכוהול לפני צום, אגב). באופן מרשים ומאוד לא צפוי, עדי הגיעה עשר דקות אחרי, עוד לפני שסיימתי את כוס היין שלי. טוב, בכל זאת, איחור רגיל של עדי היה משאיר אותנו בלי אוכל בכלל…
מהשניה שהתיישבנו עדי לא הפסיקה לומר שחייבים להזמין את העוף בלימון. איף, צמד המילים הזה ממש מזכיר לי עוף מכובס ועוד כל מיני מאכלים לא מעוררי תאבון. אבל אז נשלף צמד מילות הקסם " אבל תומי המליצה! היא אמרה שחייבים!" טוב, נו.. אז עוף בלימון. אבל נחלוק, כדי לא לאכול הרבה. ונזמין גם סלט. וזהו.
אבל רגע, מה עם ראשונות…? אז קרפציו לא היה להם, למרות שדווקא ביקשתי יפה, אבל לחם שום כן.
עדי רצתה גם פסטה, כי חייבים פסטה.  אני הזמנתי גם דג ( שלם!). כי אם כבר, אז שיהיה גם משהו קל…
ככה יצא שהזמנו מנה מייצגת (או שתיים) של כל סקשיין בתפריט.
קודם הגיע לחם לא קשור, ולא חם. די מבאס. מיד אח"כ הגיע לחם השום (חביב ביותר) עם הסלט הקצוץ (זניח, לא מלהיב) ובכל זאת כבר שיפר את המצב כמו שרק קצת אוכל יכול. תוך כדי התקשקשות ונישנוני לחם וסלט קלטנו שעברו דקות ארוכות ארוכות וטרם הגיע העוף המדובר, עם כביסת הלימון. המלצר, שחש במצוקתינו, מיהר להסיח את דעתינו בריפיל על חשבון הבית של כוסות היין שלנו. טריק זול ושקוף שכמובן עבד עלינו כמו קסם.
לבסוף הגיע העוף. והפסטה. והדג.
ובכן, פה עלי להתנצל וקבל עם ועולם להודות באמת: חטאתי, טעיתי, פשעתי, הטלתי דופי…  ביס אחד מהעוף שהגיע שוחה בכביסת הלימון בתוספת כל מיני עלעלים ושומים ושעועים למיניהם, התפוצץ ונמס לי בפה בו זמנית. ואוו. מבט חטוף על הפרצוף של עדי הבהיר לי שגם היא חווה ריגושים שמזכירים סוג אחר של ספרות ובאופן כללי נראה שלמלצר נהייה קצת לא נעים מכל האינטימיות הזאת שנוצרה פתאום בינינו לעוף.
IMG_3952
טעימה מהפסטה ( ריגטוני ברוטב עגבניות) לא הרשימה אותי במיוחד, אך גרמה לעדי לפרוץ בצווחות "הו! הרי זה אל-דנטה מושלם!" היות ולעדי יש משפחה באיטליה, הנחתי שהיא יודעת על מה היא מדברת והנהנתי בהתלהבות. ואז טעמתי שוב- כן, מידת העשייה של הפסטה היתה די מדוייקת. כל השאר עדיין לא היה מלהיב במיוחד.
עברנו לדג- שהגיע פשוט אברים ופרוס לרווחה על הצלחת מכוסה ברוטב עשבים ירקרק. היה טעים.
IMG_3953
העוף והלימון זכה ליחס מועדף בעליל כששתינו חוזרות אליו אחרי כל נגיסה כדי להשוות טעמים ולהתמוגג מחדש.
בשלב הזה אני די בטוחה שאיבדתי את הכרתי הקולינרית. זכרון מעומעם מעלה בי פלאשבקים של קינוח (קי-ליים פאי, שהיה די מדהים. המקון הזה ממש טוב בלהבין לימונים) והבטן שלי התנפחה למימדים הריוניים.
אחרי ששילמנו בשמחה את תמורת המפסקת בזוזים, הגיע הזמן באמת להפסיק לאכול ולדדות הביתה. או להתגלגל. שתינו אוחזות בכרסינו המתעגלת, מתנשפות במעברי חצייה ומתלוננות על מר גורלינו (וכמובן שבין לבין אני חוזרת על "אמרתי לך שלא אמורים לאכול הרבה!") ומדי פעם מפסיקות, מביטות אחת על השניה באושר ונאנחות " אבל אח.. העוף.. העוף…."
מאתיים וקצת דולר, על פחות או יותר כל מה שהיה מעניין בתפריט פלוס שתי כוסות יין (ושתיים חינם).
יאללה, לכו תאכלו עוף. כי אם כבר לענות נפשותיכם, לפחות שמחו קצת את הבטן. אה, ותמיד תמיד תקשיבו לתום. אולי חוץ ממתי שהיא לא הגיונית.
חג כיפור שמח
***
שוב אני. רציתי להגיד שאני דווקא תמיד הגיונית, וסחיטה רגשית היא אופן פעולה סביר והגיוני כשמדובר בחברה שתמיד אומרת שתכתוב פוסט אבל לא עושה את זה, ושתמיד כדאי להקשיב לי.
לפרטים נוספים: פארם, שדרת קולומבוס מספר 325.

[מסעדה] האנאמיזוקי קפה Hanamizuki Cafe

יש רגעים שהמציאות פוגעת לך בפרצוף. למשל, כשתמיד חשבת על עצמך כבן אדם שמח, רגוע ושלו, עם סבלנות וקור רוח שמשתווים רק לוטרינר בשעה שהוא גוזר צפורניים של חתול מרדן. אז תארו לכם כמה הופתעתי כשתמי (היי תמי!), שהיא בן אדם נפלא וקולגה אהובה, בישרה לי שזה ממש לא המצב :-(

כלומר, היא הסכימה עם החלק הראשון, ולא ממש עקבה אחרי התאוריה של גזירת צפורניים לחתולים, אבל הודיעה לי שלפחות בעבודה, כל החלק האמצעי לא בדיוק נכון. כלומר, ידעתי שבבית אני תמיד עצבנית ורגזנית ושהייעוד שלי בחיים מסתכם בלעשות לאוריאל את החיים ממש קשים (אני לא מרשה לא לבנות מעשנה בבית וגם לא תנור פיצה בחדר עבודה), אבל תמיד חשבתי שבעבודה אני מצליחה להסתיר את זה. אז מסתבר שלא. כמו שבבית אני מתנהגת כמו חמוס עצבני שעובר גמילה מקוקאין ויש לו סבלנות של עכבר על אסיד *, כך גם בעבודה, אני חמוס עצבני, נשכן ומרוגז, אבל לפחות כזה שבסוף משיג בדרך כלל את מה שהוא רוצה. (את העובדה שאני גם קונטרול פריק תמי גילתה לי כבר שנה שעברה).

אבל גם לחמוס רגזן כמוני יש ימים קשים, כשהבוס עולה לך על העצבים, הלקוחות מייאשים לך את הנשמה ובכלליות אתה מצטער על היום שלמדת לקרוא ולכתוב בו, ואתה יושב ומהרהר ביתרונות של קריירה אלטרנטיבית של ייעוץ לגבי הלבנות הון. בימים כאלה, יש רק דבר אחד לעשות, לקחת את רונן וללכת לאי קסום של שלווה ורוגע.

הסיבה שצריך לקחת את רונן היא קודם כל ששיחות עם רונן מרגיעות אותי (כל עוד אנחנו לא מדברים על טחינה), וגם כי אני תמיד שוכחת מה השם של המקום, וגם איפה הוא נמצא, וגם כל פרט מזהה אחר חוץ מתחושת השלווה הקסמה שתמיד שורה עלי בהגיעי לשם. קודם כל, כל הקירות לבנים, צבע לבן חמים כזה עם עץ, כזה שמזכיר לך שהעולם לא נוצר ממנורות פלורסנט, קירות אפורים ושולחן בצבע בז'.

התפריט הוא יפני חצי מסורתי. החצי שכן קשור לאומוסובי, כדורי אורז שמוגשים במקום, בליווי חמוצים יפנים ומרק מיסו. החצי שלא, קשור לצורה שבה מכינים את האומוסובי. שתבינו, כדור אורז אמור להיות ממולא בדברים יפנים כמו מיסו, שומשום, עלי דובדבן, צלפוחים ומארו החתול. אבל פה, המילויים עכשווים ועדכניים כמו פטריות-קישוא, בקר, בטטות, וגם, כמובן, צלופח.

FullSizeRender (39)

הדיל צהריים כולל בתוכו שני כדורים כאלה לבחירה, מרק מיסו (מתוך ארבעה מרקים לבחירה), חמוצים ותוספת כלשהיא – היום הייתה במיה.  כל העסק מוגש באסתטיות במגש, וכל מה שנשאר לעשות הוא לנשנש בתאבון ולדון במסעדות נוספות שוות עם רונן.

בדרך חזרה למשרד, הרגשת השלווה מחזיקה מעמד בערך חמש דקות או עד שאני פותחת את המחשב, מה שבא קודם, ואני הופכת חזרה לדביבון על ספידים*.

מזל שתמיד אפשר לחזור לבית הקפה הקסום גם מחר (אם רונן נמצא במשרד).

***

השורה התחתונה: עשרה וחצי דולרים לתפריט צהריים, וכן, זה מאוד ממלא.

לפרטים נוספים: הלכתי להטריד בפעם המליון את רונן, שמוסר שהמקום נקרא האנאמיזוקי קפה, ונמצא ברחוב ווסט 29 מספר 143.

* מי ששם לב לכל המטאפורות סמים בפוסט ותוהה מאיפה הן הגיעו, יכול להתחיל לראות את הסדרה המצוינת נארקוס שעלתה לא מזמן בנטפליקס.